אהבה מכאיבה

פרק 8

נ.מ יואי
לא ראיתי את קייטי כבר חודש ואני מתחרפן.
היא לא מדברת איתי. אני לא רואה אותה ברחוב. היא מרוחקת, וכשאני מספיק לראות אותה מהחלון, אני רואה עצב. דיכאון.
עיניה נראות כעיניי זומבי, והחיוך חסר על פניה.
אבל אני מפחד מידי לדבר איתי, מרגיש לי שאם אפתח את פי מולה אני אפרוץ בבכי מר.
אני מתגעגע אליה, חודש זה הרבה יותר מידי זמן בלי הבחורה שאתה אוהב.
אפילו אם היא לא אוהבת אותך בחזרה.
ואחיה.. אחיה נראה רע.
עצוב גם הוא. כל יום חוזר מקטטה אחרת, חבלות ממלאות את גופו, אתמול ראיתי גם פצע דקירה על ידו. בקצב הזה בנגמין יעיף אותו מהקבוצה.
משהו ממש לא בסדר הולך שם. אני יודע.
לא הגיוני ששני אחים יראו כל כך במצב רע באותו זמן וזה יהיה סתם צירוף מקרים.
הסקרנות שלי לא משחררת לרגע.
תמיד שנאתי את זה שאני חייב לדעת הכל. חוסר בתשובות מדיר שינה מעיניי.
ומשהו ממש לא בסדר הולך בבית שהבחורה שאני רוצה נמצאת בו.
ואני דואג.
דואג כמו שלא דאגתי בחיים.
אני חייב לדבר איתה. לראות אותה. את החיוך שלה. להחזיר לה את האור לעיניים.
אפילו לרגע.
אני מרגיש שאני מתחרפן.
כל יום יותר גרוע מהשני.
שניהם נראים כאילו הם רוצים.. כאילו הם רוצים למות.
אלוהים נוראי אפילו לחשוב את זה.
הוא חבר שלי, והיא מי שאני אוהב.
ושניהם נראים כמאבדים כל עניין בחיים.
אני צריך להושיט להם יד, לעזור להם, להציל אותם.
אובדנות היא מדרון חלקלק, ואני לא מסוגל לראות אותם מדרדרים אליו ולעמוד בצד מבלי לעשות כלום.
מבלי לשים לב רגליי לקחו אותי מעצמן לבית בצד השני של הרחוב.
מכנס קצר ותחבושת על רגלי השמאלית שמלאה בחתכים, נשאבתי לכאב הזה שוב, יש תקופות שאני לא פוגע בעצמי לשבועות, ואז אני חוזר לזה ועושה את זה כל יום.
אני פשוט מכור להרגשה הזאת.
ולאחרונה קצת הגזמתי.
התחבושת בלטה מעט מלמטה, מגיעה קצת מעל הברך, גורמת לי להתחרט שעשיתי את זה.
אבל זה בסדר.
אני ממלמל פוטבול או קטטה ואף אחד לא שואל שאלות
דפקתי על הדלת בחזקה, אחרי כמה שניות קייטי פתחה אותה.
"ה-היי" היא נראתה מופתעת לראות אותי, חייכתי בליבי על זה שראיתי אותה. סוף סוף יכול לנשום בהקלה אחרי בחינה מהירה של גופה, לא רואה שום חבורות או סימן לזה שמישהו מכה אותה.
לא שחשדתי. פשוט טוב לדעת במאה אחוז.
נכנסתי לבית מבלי הזמנה, הולך לסלון המוכר ומתיישב, גורם לה לגחך ולגלגל עיניים.
"כן בטח תיכנס תרגיש בנוח" מילמלה בחיוך, ולא אחד מזויף.
ידעתי שהדרך שאני מתנהג גורמת לה לשמוח לפעמים.
אפילו אם רק מעט, ורק לקצת.
"דמיאן פה?" שאלתי, פותח את פי בפעם הראשונה מאז הגעתי.
"לא הוא יצא. הכל בסדר?" היא שאלה בלחץ, מתיישבת על הכורסא מולי.
'אל תשבי שם! תשבי לידי! עליי! אני רוצה אותך פה!' רציתי לצעוק לה איך שתקתי, יודע שזה פשוט יהיה קריפי ודי דוחה.
"קייטי את בסדר?" שאלתי בישירות, פונה ישר לנושא, לא מצליח למצוא דרך עדינה יותר אך עם זאת תופקנית.
"כ-כן. למה שלא אהיה?" היא נשכה את שפתיה בלחץ ונמנעה מלהביט בעיניי.
היא משקרת.
"אני מכיר אותך מספיק זמן כדי לדעת מתי את משקרת קייט. תגידי לי. מה קורה? דמיאן מגיע כל יום עם חבורות חדשות, משמע כל יום הוא מסתבך בקטטה. הוא אלים וכועס כל הזמן, ואת נראת כל כך עצובה. את נראת עייפה. משהו עובר עלייך. ועליו. על שניכם. ואני לא יודע מה! אבל קייטי. זה מרגיש כאילו אני מאבד אותך. זאת לא הבחורה שהתאהבתי בה." לא שמתי לב מה יצא מפי, והיא הסתכלה עליי בהפתעה גורמת לי לקלוט מה אמרתי.
"כלומר" ניסיתי לתקן, אך לא הצלחתי למצוא את המשפט הנכון.
אלוהים מה לעזאזל עשיתי?!
"א-אתה מאוהב בי?" היא שאלה בשקט, מסתכלת לעיניי ודמעות נצצו בעיניה הכחולות.
"לא- לא התכוונתי לזה ככה קייטי תתעלמי ממני אני שיכור. אני לא יודע מה אני אומר" קמתי והיא קמה אחריי, מחזיקה בידי ומונעת ממני לזוז.
היא התקרבה אליי בהיסוס, מחזיקה בידה את הלסת שלי, עומדת על קצות האצבעות כדי לנסות להגיע לפניי.
התכופפתי מעט ועזרתי לה בזה.
"יואי"היא מילמלה כשדמעה נוזלת מעיניה וחיוך נמצא בפניה.
מה קורה פה?
היא הצמידה את מצחה למצחי, מסתכלת לי ישירות בעיניים, מספיק במבט הזה כדי לגרום לאיברי לעמוד דום.
"פשוט תנשק אותי כבר" היא מלמלה כשעצמה את עיניה, גורמת לי באופן בלתי מודע לטרוף את שפתיה, השפתיים שחשקתי בהן שנים.
הנשיקה הפכה תובענית, רכושנית, עמוקה.
הצמדתי אותה לקיר, מלטף את ירכה ומרים אותה לגובהי, רגליה התלפפו סביב אגני, גורם לאיברי להיות דקה מלהתפוצץ.
לא הפסקנו את הנשיקה לשניה, טרפתי את שפתיה הבשרניות, לא משאיר לה מקום לנשום, לא קולט אפילו מה קורה.
לא עוצר לעקל את המצב.
כל מה שראיתי מול עיני הייתה הבחורה שחשקתי בה במשך שנים, הפרי האסור.
ופאק כמה שרציתי לטעום אותו.
השפתיים שלה היו מתוקות בידיוק כמוהה, איברי צמוד לשלה, מפשעתי לוחצת עליה, ידעתי בבירור שהיא יכולה להרגיש את האוהל שנוצר במכנסיי.
נעתי צמוד אליה מרגיש את פעימות ליבה, הקולות שהיא משמיעה גרמו לי להיאנח, בחיים לא הרגשתי מגורה ככה, בחיים לא רציתי משהו כמו שאני רוצה אותה עכשיו.
הצמדתי את עצמי אליה כמה שעוד יכולתי, מצמצם כל מרחק בנינו, מבהיר לה בידיוק איך היא גורמת לי להרגיש.
התנתקנו בחוסר ברירה אחרי דקות שהרגישו כמו שניות, שנינו מתנשפים ומביטים אחד לשניה בעיניים.
"התאהבתי בך מהיום הראשון שראיתי אותך. היית בת 6 עם קוקיות ואני הייתי בן שבע עם תסרוקת מכוערת ותקוות גדולות לגבייך" קרצתי לה וגרמתי לה לגחך.
"מהיום הראשון? כי אתה יודע, לי זה לקח הרבה, כאילו הרבה יותר זמן" היא קרצה לי בחזרה בחיוך, הרגשתי איך אני מרפה את גופי, מרגיש בטוח איתה.
"אני רוצה אותך" הצטתי את האווירה שוב מחדש, גורם לה לשאוף אוויר במהירות ולעניה להתרחב.
הורדתי את החולצה שלה בעדינות תוך כדי שאני עדיין מרים אותה ,שואף את ריח חזיית התחרה האדומה שלה, מדמיין את עצמי קורע אותה ממנה.
השדיים השופעים שלה בצבצו וכל מה שרציתי היה לטרוף אותם באותו הרגע.
קולות צעדים נשמעו מאחוריי וקייטי פערה את עיניה, דוחפת אותי במהירות אחורה ותופסת בחולצתה.
"מה לעזאזל?!" שמעתי צרחה והסתובבתי לאחור, קולט אדם מבוגר שהזכיר את דמיאן מביט בנו.
"תעוף לי מהפאקינג בית יחתיכת בן של זונה!!!" האדם, שהנחתי שהוא אביה של קייטי מאחר וזכרתי אותו בערך מהפעם האחרונה שראיתי אותו לפני המון זמן צרח עליי תוך כדי שזרק עליי כל חפץ שהגיע לידו.
קייטי לבשה את חולצתה ורעדה, קולות ניפוץ נשמעו ורק הסתובבתי אליה.
"ללכת?" שאלתי, לא מפספס את הפחד בעיניה.
הנחתי שזה בגלל שאביה הולך לצעוק עליה כמו כל אבא טוב אחרי שתפס את ביתו עם בחור רנדומלי בלי חולתה בסלון הבית שלו.
היא הנהנה בשקט, דמעות נצצו בעיניה ונישקתי אותה נשיקה אחת אחרנה, מהסס מעט אם ללכת או לא ללכת.
אבל מה יכולתי לעשות? להישאר? הוא נראה כאילו הוא הולך להרוג אותי.
וזה אביה. הכרתי אותו כשהייתי ילד. הוא בחור טוב, אין לי שום סיבה לא לסמוך עליו.
"אני אתקשר אלייך" מלמלתי בשקט לפני שיצאתי, מסדר את מכנסיי ומנסה להתעלם מהאיש שמביט בי מבטי מוות ברגע זה.
דמיינתי את השיחה שתהיה לנו, ולא יכולתי שלא לחייך.
אני לא מאמין שהיא רוצה אותי.
בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי מאושר.
מאושר כמו שלא הייתי בחיים.
.
.
.
ווהווווו