אהבה מכאיבה

פרק 26

נ.מ יואי
היא עזבה?
אני מדמיין?
המשכתי לעמוד בשקט כשצפיתי בגבה מתרחק.
אני לא מדמיין.
היא זרקה אותי הרגע?
מה קורה כאן?
כי אח שלה תפס אותנו?
היא צוחקת עליי?
הכל פאקינג בדיחה אחת גדולה?
פאק!
התחלתי ללכת במעגלים בחדר, לא מצליח לרכז את תשומת הלב שלי על שום דבר ואף אחד.
היא לא פשוט עזבה נכון? היא תחזור! זה.. זה.. זה משחק! כן.. זה משחק בשביל אח שלה.. שהוא לא ידע.
אבל הוא עזב, הוא לא ראה את כל זה.
למה שהיא תעשה לי את זה?
למה שהיא תעשה לנו את זה?
איך היא יכולה?
אני אוהב אותה!
אני.. אני אוהב אותה.
נשענתי על הקיר והתיישבתי על הרצפה, ידיי מסביב רגליי וראשי מונח על ברכיי.
קשה לי לנשום.
פאקינג פאק!!!
היא.. ז-זה לא קרה עכשיו.
זה לא יכול לקרות.
היא.. היא אוהבת אותי!!
נכון?
אבל.. אבל אמא אמרה לי שכשאוהבים אוהבים.
ו-ואתה לא פוגע במי שאתה אוהב.
והיא פגעה בי.
למה היא פגעה בי?!
היא לא יכולה לעשות לי את זה.. היא- אני- זין.
אנחנו.. אנחנו אפילו לא-אפילו לא יצאנו לדייט שני..
ב-בבקשה!! שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.. אני-אני לא רוצה.. אני לא רוצה יותר!
הושטתי יד וצבטתי על ירכי בחוזקה, אך כשהכאב מיהר להגיע הבנתי שזאת המציאות.
אני לא חולם.
היא עזבה אותי.
היא זרקה אותי.
אבל למה?
בגלל שהאח הדפוק שלה גילה עלינו?
או שזה בגלל שהיא לא באמת אוהבת אותי ורק חיפשה תירוץ?
קמתי על רגליי, ומבלי לשים לב למה אני עושה העפתי אגרוף לקיר, דם ניתז עליו אבל לא היה לי אכפת.
אנ.. אני צריך.. אני לא יודע מה אני צריך!
עוד אגרוף, ועוד אחד.. ועוד אחד..
אפילו לא הרגשתי כאב.
הרגשתי.. ריקנות.
אף פעם לא הרגשתי ככה.
כל כך.. שבור.
מקולקל.
קמתי באפיסת כוחות, מתקדם לשירותים שיש בחדרי ובמכה מדויקת שובר את המראה.
לקחתי רסיס גדול והתייבשתי על האסלה, מוריד את מכנסיי ובוהה בצלקות הדהויות יחסית שעל ירכי.
אני באמת רוצה לעשות את זה? כל כך הרבה זמן שלא..
התעלמתי מקול ההיגיון בראשי והושטתי את הזכוכית לרגלי, דוחף אותה עמוק ובאיטיות מייסרת מתחיל להעביר אותה במאונך, זה הכי עמוק שאי פעם עשיתי.
"היי ראיתי את קייטי בדרך לפה, הכל בס-" גרהארד נקטע כשראה אותי באסלה, דפוק! השארתי את הדלת פתוחה!!
לא הספקתי לזוז לפני שהזכוכית כבר לא הייתה בידי, וגרהארד תפס בכתפיי בחוזקה וניער אותן.
"יואי! יואי מה לעזאזל?!" הוא צעק עליי וסטר לפניי, גורם לי להביט אליו במקום לבהות בנקודה בקיר.
"מה אתה רוצה?" שאלתי ביאוש, לא זיהיתי את הקול שלי.
גרהארד הניח מגבת על פצעי ולחץ אותו, שם את ידו מתחת לכתפי ועוזר לי להיעמד, נשענתי עליו.
הפעם, באמת נשענתי.
"תסתכל על עצמך יואי. מה קרה לך?" הוא שאל בקול שבור והעמיד אותי מול המראה השבורה, הפנים שלי הופיעו בכל שבר וסירבתי להאמין שהבחור במראה זה אני.
העיניים שלי אדומות ונפוחות, ידיי מלאות בדם ונראה שהבחור במראה לא באמת מביט בי.
הוא מביט דרכי.
זה לא יכול להיות אני.
זה. לא. אני.
"זה באמת שווה את זה?" הוא שאל בשקט, עצמתי את עיניי וסירבתי להביט בהתשקפותי.
"בוא" הוא גרר אותי אל המיטה והשכיב אותי עליה, לוחץ על הכפתור הזה ליד המיטה שקורא לאחות.
"הכל בסד-" איזבלה נקטעה כשראתה את המצב, מבלי מילים, היא הלכה וחזרה עם הרופא שלי.
בשקט מוחלט, הרופא חיטא את פצעי והתחיל לתפור אותו, מנקה את הדם היבש מירכי.
גרהארד התיישב בכיסא לידי, ולהפתעתי הרבה, הוא הביט בי.
חשבתי שהוא יתבייש בי, שהוא יסרב להביט אליי.
אבל עיניו היו ממוקדות בשלי.
לא הרגשתי מה שהרופא עשה, לכן לא התייחסתי כל פעם שהוא הזהיר שזה הולך לשרוף.
הרגל לא שרפה לי.
החזה כן.
תחושת המועקה הזאת שקייטי לא פה להחזיק לי את היד.
שקייטי לא תהיה פה להחזיק לי את היד.
התחושה הכי נוראית שאי פעם חוויתי.
נראה שכל היום הזה מלא בתחושות גרועות.
הרופא הביט אל גרהארד שהנהן, ואז הוא ואיזבלה יצאו.
"למה?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שקט, בהן רק בהינו אחד בשני.
יותר נכון הוא בהה בי, אני בהיתי לקיר מאחוריו.
לא יכולתי להסתכל בעיניו ולראות את העצב בהן בידיעה שאני גרמתי לזה.
"א-אני לא יודע" גמגמתי, בקושי הצלחתי לדבר מבלי שהמועקה בגרוני תגדל ותאיים להתפרץ.
איך הגעתי למצב הזה?
נשבעתי לעצמי שלא אתן לגרהארד לראות כשכואב לי.
שלא אתן לבן אדם לדעת שקשה לי.
אבל בזמן האחרון יותר מידי אנשים ראו מה עובר עליי.
ראו את החיים שבמשך שנים התאמצתי להסתיר.
זה.. זה לא שלא ידעתי שהוא יודע שאני פוגע בעצמי.
הוא אמר לי.
כשהייתי בקומה.
ואני לא יכול פאקינג לשכוח.
אבל עבר זמן והוא לא דיבר על זה.. ופשוט הנחתי שהוא שכח.
קיוויתי לפחות.
אבל עכשיו אין כל צל של ספק.
הוא לא מופתע.
הוא פשוט.. מאוכזב.
אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
היה לו פחד בעיניים.
אף פעם לא ראיתי אותו מפחד.
לא מאז שאמא שלו חלתה.
אבל זה היה מלפני כל כך הרבה זמן, ושנינו היינו קטנים.
אבל אני לא יכול לשכוח את המבט שהיה אז בעיניים שלו, המבט הזה, השבור.
זה אותו מבט שיש לו עכשיו.
הוא העביר יד בשיערו, ממלמל קללה ואז חזר להביט בי.
הוא התקרב עם הכיסא עוד קצת למיטה וכיווץ את ידו לאגרוף.
רגלו קפצה וגופו נמתח בחוסר נוחות.
הכנתי את עצמי לשיחה הארוכה -ארוכה- שהולכת לצאת מפיו עעשיו.
אוי אלוהים, איך אני לא מקנא בי.
.
.
.
אני נוסעת לחול עוד מעט ולא יהיה לי מי יודע מה אינטרנט וכנראה גם לא זמן להעלות פרקים, אז אני אעלה את כל הפרקים ששמרתי בטיוטות