אהבה מכאיבה

פרק 35

נ.מ יואי

הארוחה הייתה ארוכה, משעממת, וארוכה.
אני לא בטוח מה היה יותר גרוע;
הרגעים שכולם דיברו עליי כאילו לא הייתי שם,
או הרגעים בהם כולם דיברו אליי.
בכל מקרה, זה היה ארוך, מייגע, מכאיב ושורף.
וזה לא נגמר עדיין
קייטי נשענת על כתפי, בבירור עייפה גם היא כשהיא מסתירה את הפיהוק שלה בידה.
כמה זמן אפשר לאכול לעזאזל?!
יכולתי לסיים את הצלחת שלי בשלוש דקות הראשונות שהגישו לי אותה, אבל קייטי סטרה לראשי ואמרה שזה לא מנומס לאכול כל כך מהר ולסיים לפני כולם.
אז ניסיתי לקחת את הזמן המתוק שלי.
אבל כששעה הפכה לשעתיים, ושעתיים לשלוש, התחלתי להתייאש על לנסות אפילו לאכול בקצב שלהם.
אכלתי כל כך הרבה שהבטן שלי התנפחה והזרועות שלי הרגישו כבדות.
לפחות האוכל היה טעים ומשביע.
סוף סוף קצת בשר, התגעגעתי למזון מוצק וטעים, שנאתי את המזון של הבית חולים הנוראי הזה עם הטעם לוואי של התרופות.
קייטי לא נראתה כל כך מתלהבת מהאוכל, וגיליתי שהיא לא מעריצה גדולה של חיות מתות.
לא מתוך אמפתיה או עיקרון, אלא מתוך עובדה פשוטה, היא פשוט לא אוהבת את הטעם.
היה לי 20 דקות של לדבר איתה על איך אפשר לא לאהוב את זה, עד שאבא שלי מילמל לי לשתוק ושאני מדבר חזק מידי.
אז שתקתי.

קייטי לא נראתה מרוצה ממה שהוא אמר, בכלל, אבל היא כנראה לא רצתה לעשות דרמה, או רצתה למצוא חן בעיניו, אז היא חייכה חיוך מתוק ונשענה עליי, לופטת את ידי בחוזקה עם כעס שהיא מחזיקה.
כשראיתי אותה מתעצבנת ככה מאיך שהוא התנהג זה גרם לכל העצבים שלי להפוך לשעשוע.
אהבתי לראות אותה ככה.
ממומרמת שהיא לא יכולה להגן עליי.
על מי אני עובד? אהבתי לראות אותה בכל מצב.
בכל פעם, בכל וויב ובכל זמן.
אהבתי אותה.
זאת לא הפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה שאני אודה בזה, לעצמי או לה, אבל כל פעם מחדש אני מרגיש את אותו הכאב בטן כשאני חושב על זה.
כל פעם מחדש זווית פי עולה לחיוך כמעט בלתי מורגש.
וכל פעם מחדש אני צריך להילחם בדחף לא לנשק אותה.
כל הדודים שלי פה, זה יהיה לא מנומס או משהו.
לא יודע, כשהמשפחה שלי פה שום דבר לא מנומס.
אסור לי לעשות שום דבר שהוא לא לחייך בנעימות ולענות כמשמדברים אליי.
אסור בדיחות. אסור לצחוק.
חשבתי שאתה אמור להיות אתה כשאתה עם משפחה, לא מי שהם רוצים שתהיה.

השיחות המשיכו, עדיין נשמע רעש הסכום בקערות, בשלב הזה כולם דיברו על כולם, מתפרצים לשיחה בחיוכים מנומסים.
לילי נרדמה בזמן שישבה על ברכי ונשענה על החזה שלי, ובצד השני קייטי מחבקת את ידי ונשענת על כתפי.
ולמרות כל האנשים, למרות כל ההמולה, למרות העובדה שאבא ישב ממש מולי, למרות העיניים העצובות של אמא שלי או העצבים שבערו בגופי כל היום.
למרות כל זה, ברגע הזה, ממש עכשיו, הרגשתי אושר אמיתי.
הרגשתי שלווה שמעולם לא חוויתי לפני.
אחותי הקטנה מצד אחד, אהבת חיי מצד שני, אמא שלי יושבת ליד חלאת אדם מולי.
המבטים שלהן היו היחידים שעזרו לי להתמודד עם היום הזה, המגע החם של קייטי על ירכי כל פעם שראתה שאני מתעצבן.
הכמות חיוכים שגרמתי ללילי על כל בדיחה גרועה שסיפרתי.
המבט הגאה שהיה לאמא שלי כל פעם שדיברתי.
כל הדברים הקטנים האלה מילאו את חזי בחמימות לא מוסברת וגרמו לליבי לפעום בשמחה.
ואת השמחה הזאת? אפילו אבא שלי לא הצליח להרוס.
אפילו הדודים הדפוקים שלא ראיתי שנים ושלא באמת שמים עליי זין לא הצליחו לגרום לי לעצב.
אפילו החברים של אבא שגרועים אפילו יותר ממנו לא שדדו ממני את השמחה.
השתקתי את קולות הרקע, עוצם את עיניי ברוגע, מניח את ראשי על ראשה של קייט בזמן שהיא עדיין מחבקת אותי מהצד, ונתתי, לרגע אחד, לשם שינוי, לכל המחשבות להתפזר.
הרשיתי לעצמי לנשום, להירגע, נתתי לעצמי רגע של שלווה.
רגע של שקט.
חייכתי מעט בזמן שפתחתי את עיניי שוב, לא יכולתי להירדם עם אבא שלי יושב מולי בוחן כל צעד שלי.
אבל זה בסדר.
לא רציתי להירדם.
רציתי להישאר ברגע הזה לנצח.
מחובק על ידי הבנות האהובות עליי, ומחייך אל האישה הראשונה שאי פעם אהבתי כל פעם שהיא הביטה לכיווני.
(ה.כ אני מדברת על אמא שלו, לא על קייטי, זה יכול להיות קצת מבלבל)
אני שמח שקייטי פה.
אני לא חושב שהייתי שורד את היום הזה בלעדיה.
או את החודש הזה.
או את התקופה האחרונה.
בעצם? אני לא חושב שהייתי שורד הכל בלעדיה.
בכלל.

נ.מ קייטי

אלוהים המקום הזה נוראי.
אני אוהבת את יואי.
ואת אחותו.
ואת אמא שלו, אמא שלו היא פשוט מושלמת.
אני באמת אוהבת אותה כל כך, היא נחמדה ואוהבת והמגע שלה כשהיא מחבקת אותי חמים ונעים.
היא מזכירה לי את אמא שלי.

אבל כל שאר המשפחה שלו? צבועים.
ההבדל בינו לבניהם שמיים וארץ.
הוא אדיב ונחמד, הם קמצנים ורעים.
הוא עושה בדיחות ברוח טובה, הם סתם מנסים להוריד מישהו כשחיוך שטני על פניהם.
ואת אבא שלו בכלל, בכלל לא אהבתי.
הוא כל הערב התייחס אליי כאילו אני סתם בחורה שהוא לא יראה יותר.
הוא אפילו לא טרח לזייף שהוא מקשיב לי בזמן שאני מדברת.
יואי הוא שום דבר כמוהו.
והוא גם לא יהיה.

ראשי שעון על יואי כשאני מחבקת את ידו, מפהקת בעייפות.
אני אוכלת לאט בדרך כלל ואפילו אני סיימתי את האוכל.
עברו כבר שלוש שעות וזה עדיין לא נראה כאילו נלך בקרוב.
יואי הניח את ראשו על ראשי, ידו מלטפת בעדינות את שלי.
הנחירות הקטנות של לילי מצידו השני גרמו לי לחייך.
הוא מושלם.
"אני רוצה הביתה" הוא לחש בקול מתבכיין, נושק לראשי וממשיך לשחק עם ידי בעדינות.
"אני יודעת. רק עוד קצת יואי" אני מחייכת למרות שהוא לא יכול לראות את זה, מלטפת מעט את בטנו.
בדרך כלל, הוא היה מנסה להבליט את שריריו והיה מתקשה תחת מגעי, מההיכרות איתו למדתי שהוא תמיד עושה את זה.
אבל נראה שהוא היה עייף מידי מכדי אפילו לנסות.
והודיתי על זה.
קיוויתי שהוא יתחיל להרגיש נוח איתי באותה צורה שאני מרגישה איתו.
קיוויתי שבידיוק כמו שהוא נותן לי להחזיק אותו מבלי להקשות את שריריו, ככה אני אתן לו לראות אותי בלי איפור ובפיגמה.
אני מניחה שלכל אחד יש את השריון שלו.
ואני מקווה שיואי יהיה האחד שישבור את שלי, לא פחות מכמה שאני מקווה שאני אצליח לשבור את שלו.
.
.
.
אתן מרגישות את הסוף קרב? כי אני כן.
אל תדאגו, אני אדאג לכן לסמאט (כמובן)
אתן רוצות שאני אשים אזהרה 18+ בתחילת פרק או שזה לא נחוץ??