אהבה מכאיבה

פרק 11

נ.מ קייטי
"אני-אני-אני מצטער. סליחה.. סליחה.. סליחה.." יואי גימגם כשהחזיק בראשו בזמן שישב על הרצפה, מתנענע קדימה אחורה בסוג של טראנס.
"יואי?" שאלתי בשקט, על מה הוא מצטער? אלוהים הוא חושב שזה קרה באשמתו?
"סליחה.. סליחה.." הוא לחש בבכי, דמעות נצצו בעיניו והוא נמנע מלהביט בי.
או שהוא אולי אפילו לא שם לב שאני שם?
"יואי זה בסדר!" מיהרתי אליו כשקלטתי מה קורה, מחבקת אותו כמה שאפשר ומלטפת את ראשו
"אני לא התכוונתי. סליחה קייטי כל כך סליחה" הוא אמר שוב גורם לי לתפוס בפניו ולהכריח אותו להביט לכיווני.
"יואי. אני אוהבת אותך. אתה לא אשם." אמרתי את זה בקול חזק ויציב, כאילו אני לא רואה את אהבת חיי נשברת לי מול הפנים.
כאילו לא אמרתי לבחור שאני רוצה שאני אוהבת אותו בפעם הראשונה, למרות שהתחלנו להיות ב.. קטע רק אתמול.
אלוהים קראתי לו אהבת חיי הרגע?
"אני יודע.. אני יודע שאני צריך להיות חזק בשבילך קייטי. אבל לא הצלחתי להגן עלייך הפעם. אני מצטער. סליחה. סליחה" הוא המשיך להגיד, נראה כי כל מה שאני אומרת נכנס מאוזן אחת ויוצא מאחרת.
"אני יודעת יואי. אני יודעת.." אמרתי בזמן שהחזקתי בו חזק, מסרבת לעזוב.
מפחדת לעזוב.
"אני אוהבת אותך. אני סולחת. ואני לא כועסת" אמרתי שוב, מנסה רק למצוא דרך להרגיע אותו.
"סליחה. אני.. אני לא ידעתי. הייתי צריך לדעת." אמר שוב בלחש והפסיק לנוע, עוצם את עיניו ונשען על הקיר מאחוריו.
"הלוואי והייתי שם מוקדם יותר" הוא מילמל בעיקר לעצמו, כאילו לא שם לב שאני שם.
נשענתי עליו והחזקתי בידו, מרגישה אותו מתקשח בידיי ושמה לב לדרך שהוא מנפח את שריריו.
"אני לא צריכה שתהיה חזק בשבילי. אני אוהבת אותך, יואי. אותך. וגם אם תעלה 20 קילו או תרד 40 אני אוהב אותך. אני אוהב אותך גם אם את השקיות בגדים שלי אתה לא תוכל לסחוב. אני אוהב אותך גם אם ל4 תהיה מסוגל להגן עליי. ואני אוהבת אותך גם עכשיו, כשאתה מושלם. כשאתה הכי אתה. וחשוב לי שתדע, אני לא כועסת עליך, אפילו לא לרגע. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי. ולמרות שאתה גבר יואי, לא תמיד אתה חזק. וזה בסדר." אמרתי לו, מרגישה את יואי שלי יוצא מהחרדה הזאת שתקפה אותו, מרגישה שיש עם מי לדבר.
"למרות שאני גבר לא תמיד אני חזק.." (ה.כ איך אני מתה על השיר הזההה) הוא מילמל, מוציא סיגריה ומדליק אותה עם מצית.
הוא יודע שאני שונאת כשהוא מעשן.
בעבר לפחות. הוא התחיל בגיל נורא מוקדם ונורא כעסתי עליו. הוא הפסיק בשבילי.
אבל הוא צריך את זה עכשיו.
"אני מאוד מקווה שאת לא אוהבת אותי רק בזכות האישיות שלי קייט. כאילו, אני יודע יש לי אישיות כובשת וחיוך מדהים, אבל הגוף שלי מרהיב לא פחות" הוא חייך וקרץ כשדמעות יבשות על פניו, גורם לי לצחקק מהטיפשות הזאת שלו.
אלוהים אני אוהבת את האידיוט הזה. האידיוט שלי.
"אתה לא מתכוון להגיד לי שאתה אוהב אותי בחזרה?" מלמלתי בהרמת גבה, מסתכלת עליו ומעמידה פניי נעלבת.
"אישה תירגעי! התחלנו לצאת אתמול! אלוהים.. אני לא רוצה לצאת קריפי!" הוא אמר בחיוך, יודע טוב מאוד שאם הוא יגיד את זה קריפי הוא לא יצא.
"באמת?" מלמלתי בחוסר אימונה מורגש, שמה לב שהוא יישר את רגליו על הרצפה ותוכנית עברה בראשי.
תוכנית זדונית.
אני כזאת חכמה!
"כן אנ-" הוא נעצר כשעליתי מעליו, מתיישבת על איברו עם שלי, מתחככת בו מעט, רואה את מבטו משתנה, את עיניו בוערות, את מבטו עולה ויורד מטה על גופי, גורם לכל חלק שהוא מסתכל עליו לעלות באש.
"ככה את משחקת אה?" שאל בחיוך, מכבה את הסיגריה וזורק את הבדיל בצד, מחזיק במותניי ועוזר לי לזוז עליו בקצב מייסר.
"שניים יכולים לשחק במשחק הזה" חייך חיוך שובב, ולפני ששמתי לב הפך אותי, עכשיו אני מתחתיו, מתפערת מכמה בקלות הרים והפך אותי כאילו הייתי נוצה.
הוא התחיל לנשק את צווארי, גורם לי לגנוח בשקט, הרי אנחנו במקום ציבורי.
מישהו יכול להגיע כל רגע.
למה המחשבה הזאת רק הדליקה אותי יותר במקום להדליק נורה אדומה?
הוא המשיך למצוץ את עורי, נושך מעט, מרטיב אותו עם רוקו ומרטיב כך גם אותי.
בערתי ממגעו.
ידיו נכנסו מתחת לחולצתי, ממשות את דרכן מעלה אל החזה שלי, פטמותיי עמדו בהתגרות וחיכו לתשומת לב, ויכולתי לגמור רק מהמחשבה עליו נוגע בהן.
ידיו עלו, לאט מידי, באיטיות מייסרת, איברו עמד על ירכי והייתי כל כך מגורה.
ברגע שידו עלתה על חזי, לוחצת על פטמתי הזקורה, גניחה כל כך חזקה יצאה מפי שהייתי בטוחה שכל העיר שמעה אותה.
ובשניה, הוא קם ממני, משחרר אותי, קופץ על הרגליים ומתנער.
"אמרתי לך ששניים יכולים לשחק במשחק הזה?" הוא חייך וקרץ, לפני שסובב אליי את גופו והלך!!!! פשוט הלך!!!!
הבטתי עליו מופתעת תוך כדי שאני עדיין על הרצפה, כמה שניות של שוק עברו עד שקמתי, קולטת מה קרה ומיהרתי אחריו.
"אתה פשוט...!" לא היו מילים בפי לתאר אותו עכשיו, הסתכלתי על פניו המרוצות, על החיוך השובב בעיניו, על ניצוץ האושר בהן.
לא יכולתי לכעוס עליו.
"אני... אתה.. וואו!" מלמלתי בכעס מזויף, לא יודעת מה להגיד, אפילו לא יודעת איך להתנהל.
הבחור הזה פשוט.. וואו!!
אפילו בראשי אין מילים לתאר אותו.
"אנחנו הולכים עכשיו. לא יודע לאן. הולכים בידיעה שהתחתונים שלך ספוגים, הפטמות שלך עומדות דום, הצוואר שלך מלא בסימני שייכות אליי, ובידיעה שברגע שנמצא מיטה, אני אקח אותך ואעשה בך כרצוני" הוא לחש לאוזני, גורם לגופי לסמור, לפטמותיי להזדקר שנית ולעיניי להידלק בשובבות.
עצרתי מההליכה, גורמת לו להסתכל עליי בדאגה.
"הכל בסדר? חשבתי שתאהבי את זה. סל-" הוא נקטע בכך שנצמדתי אליו, מחזיקה בידי את האוהל שנוצר במכנסיו, מרגישה אותו מתקשה אפילו יותר בידיי, מתגרה מאיך שאני גורמת לו להרגיש.
"או אלוהים" מלמל בלחש כשעצם את עיניו, ליטפתי את זיקפתו בידי, משחקת בה מעט, מחייך כשהבטתי בעיניו הסגורות, מנשקת את שפתיו עמוקות, וברגע שהרגשתי אותו מנסה לקחת שליטה, התנתקתי ולקחתי צעד לאחור.
"כבר אמרתי ששניים יכולים לשחק במשחק הזה?" חייכתי בניצחון, חוזרת על מה שאמר מקודם, רואה ניצוץ שובב של כעס בעיניו.
"את מטורפת" הוא מילמל, תופס בידי והולך במהירות, ניסיתי לעמוד בקצב הלא נורמלי שלו.
"לא יותר ממך" מלמלתי בתשובה, קופצת אל גבו כשאני קולטת שלא אוכל ללכת כל כך מהר בזמן שאני מגורה ורצתי את הדרך לפה.
חושבת שיהיה שימושי יותר להשתמש בו כאילו הוא ההסעה הפרטית שלי.
הוא תפס ברגליי וליפפתי את ידיי סביב צווארו, תופסת בו כאילו הוא המושיע שלי. כי הוא באמת המושיע שלי.
אם הוא רק היה יודע איך הוא גורם לי להרגיש.
.
.
.