אהבה מכאיבה

פרק 36

נ.מ יואי

הארוחת ערב שבוע שעבר הייתה נוראית.
גיהנום על פני האדמה.
הארוחת ערב היום?
הכי טובה שאי פעם הייתה לי.
אני וקייטי יושבים במסעדה.
היא מאושרת.
באמת ובכנות, מאושרת.

היא לא מפסיקה לדבר על אבא שלה.
הוא סוף סוף הלך לגמילה, השאירו לה ולאחיה את הבית כי החליטו שהם בוגרים מספיק.
יש לה בית ריק שהיא לא מפחדת לחזור אליו.
והחיוך על הפנים שלה.. אלוהים.
בחיים לא ראיתי אותה כל כך שמחה.
וכשהיא שמחה אני שמח.
היא בטוחה עכשיו.
אני סוף סוף לא מרגיש אשם כשהיא הולכת הביתה, סוף סוף שמח שהיא מוגנת.
סוף סוף לא מרגיש את הצורך התמידי להרחיק אותה מהבית שלה.

היא ממשיכה לדבר על התוכנית, ושיש לה המון אחוזי הצלחה, אבל כל מה שאני מצליח להתרכז בו הוא שפתיה היפות זזות בשלמות כשהיא מחייכת, והדרך שידיה זזות בהתרגשות כשהיא מאושרת.
היא מפסיקה לדבר, אבל אני לא שם לב, לחלוטין בעולם משלי, מרוכז בה כל כך שאני לא שם לב שהיא מנסה לתפוס את תשומת ליבי עד שהיא סותרת לי קלות.
"מ-מה! למה זה היה טוב??" שאלתי בהתבכיינות, מלטף את המקום כאילו כואב לי, למרות שבמציאות לא הרגשתי דבר.
"אתה לא מקשיב לי בכלל!" היא אומרת כאילו פגועה, אבל חיוך רחב עדיין על פניה.

"אני יודע.. אני יודע.. סליחה. פשוט- את כל כך יפה כשאת מחייכת קייטי. כל כך." אני ממלמל, לחלוטין מהפונט על ומהאישה הזאת.
האישה שאיכשהו התמזל מזלי ואני יכול לקרוא לה שלי.
היא מחייכת חיוך פחות רחב, פיה נסגר והיא מביטה בעיני.
"אמרתי משהו לא נכון? קייטי אני כל כך מצט-" "אני מוכנה." היא קוטעת אותי, אני מסתכל עליה בהרמת גבה.
"מוכנה ל..?" אני מחכה שהיא תמשיך.
מאיפה היא הביאה את המשפט הזה עכשיו?
"מוכנה" היא אמרה בחיוך שובב, ניצוץ בעיניה כשהיא משלבת את ידיה על חזה.
עיניי באופן בלתי מודע טיילו מטה מפניה, ואז עולות בחזרה לשפתיה ואז אל עיניה בחיוך מתגרה.
"מוכנה למה קייטי?" שאחתי בשקט, קולי מתוח ורגלי קופצת בלחץ מתחת לשולחן.
"אתה באמת תכריח אותי להגיד את זה?" היא הרימה גבה, חיוך צדדי על פניה ואני נחנק כשאני מרגיש את רגלה מטפסת במעלה שלי.
"אוי אלוהים" אני ממלמל בשקט, כל גופי מתוח.
"קייטי, א-את לא חייבת.. את שמחה ו- ואני לא רוצה שנעשה משהו שתתחרטי עליו." אני ממלמל, עיניי סגורות וקולי מגמגם כשהיא ממשיכה להעלות את רגלה.
במסעדה. מלאה. באנשים.

"למה אתה חושב שחיכיתי? משהו בזה שהוא היה כל כך.. חולה, מנע ממני לעשות את זה. מנע ממני לתת לך את כולי. אבל עכשיו, עכשיו כשאני יודעת שהוא מוגן, והולך להיות בריא, עכשיו שום דבר לא עוצר אותי. אני רוצה את זה יואי. תמיד רציתי" היא מחייכת חיוך מנומס, מניחה את ידה על שלי ומלפפת את אצבעותינו ביחד, מורידה את רגלה ממני.
לקחתי נשימה עמוקה.
אלוהים.
קראתי למלצר בניפוף יד עצבני, הוא מיהר לפה וחייכתי באדיבות עד כמה שיכולתי.
אני קשה כמו אבן.
"יש לכם קינוח עם המון, המון קצפת?" אני שואל בשקט, קייטי פוערת את פיה מעט ומשפילה את ראשה, לחייה אדומות כשהיא קוראת את המחשבות שלי.
המלצר מעביר את עיניו ביני לבינה, מגחך, ואז קורץ לי וממלמל משהו על זה שהוא ידאג לנו למשהו טוב לקחת.
"אני לא מאמינה שעשית את זה הרגע אידיוט!" היא ממלמלת בפליאה, פניה עדיין אדומות ומובכות.
היא נראת כל כך חמודה.

"את לא הולכת להיות כל כך עצבנית כשאני אשתמש בזה" אני קורץ, היא מגחכת ומסתירה את פיה בידה השניה.
אוזניה אדומות לחלוטין והיא נראת פשוט מקסים ככה.
היא לובשת שמלה טורקיז שגורמת לעיניה להיראות באותו צבע.
אני חייב להבין כבר איזה צבע העיניים שלה.
הן יכולות להיראות כחולות או ירוקות, תלוי בבגדים או בתאורה.
וזה מחרפן אותי כמה שהן יפות בכל צבע.

"ארזתי לכם קינוח עם אקסטרה קצפת. תהנו" המלצר הושיט לנו קופסה וקרץ, ואז הסתובב ללכת בגיחוך.
"זה לא מביך אותך שהוא יודע בידיוק למה אנחנו צריכים את זה?" היא גיכחה, עיניה מביטות בקינוח ואז בפי בזמן שהיא מלקקת את שפתיה.
אוי אלוהים.
איך לעזאזל אני אמור ללכת עם הזקפה שנוצרה לי לחלוטין באשמתה?
"את יכולה להיראות פחות טוב בבקשה?" אני ממלמל, קולי צרוד ונואש אליה, וזה רק בגלל המחשבה על לעשות איתה משהו.
איך לעזאזל אני אמור לשרוד כשזה אשכרה יקרה?
היא גיכחה.
"יש לי תחושה שגם אם הייתי לובשת שקית זבל עכשיו היית מבקש ממני להיראות פחות טוב"
היא ממלמלת וקמה, קמתי אחריה, מחזיק את הקינוח כדי להסתיר את איברי.
זרקתי כמה שטרות על השולחן, דואג להשאיר למלצר טיפ שמן על כמה מלך הוא יצא.
תפסתי בידה של קייטי ומשכתי אותה אחריי, ידי האחת מחזיקה בקינוח במקום אסטרטגי וידי השניה מחזיקה בה.
תפסתי את המונית הראשונה שראיתי ומשכתי את קייטי לשבת לידי, נותן לנהג את הכתובת ומבקש ממנו למהר.
קייטי גיכחה.

"תירגע. אני לא הולכת לשום מקום" היא לחשה לי בחיוך, ורק אז המוח האידיוט שלי קלט את הלחץ בעיניים שלה.
אוי אני פשוט מטומטם אה?
היא בתולה וכל מה שאני חושב עליו זה איך אני עושה אותה שלי בדרך הכי מהירה שיש.
בכל תנוחה שאני יכול לדמיין.
שוכח לגמרי שאני צריך להיות איטי ועדין.
פאקינג אידיוט.
"את צודקת. אין צורך למהר" אני מחייך, אוחז בידה בחוזקה ובחיוך קטן.
אני צריך להפסיק לחשוב מהזין.
ולהתחיל לחשוב מהראש.
אחרת אני עוד עלול לפגוע בבן אדם הכי חשוב לי בעולם.
.
.
.