אהבה מכאיבה

חלק 32

נ.מ קייטי

"מה אתה אומר על זאת?" אני מצביעה על השמלה המי יודע כמה, במספר החנות אין לי מושג.
אנחנו נמצאים פה שעות, כבר הספקתי לקנות דברים שימלאו לי את הארון, אבל שום שמלה.
אף אחד לא הייתה מושלמת מספיק.
אני הולכת לפגוש את המשפחה שלו, ואני חייבת להיראות מושלם.
השמלה צריכה להיות יפה, עם מחשוף קטן, אך צנועה.
היא חייבת להיות בצבע כהה שיתאים לבגדים של יואי.
"היא מושלמת קייטי היא יפהפיה! בבקשה, אנחנו יכולים ללכת מפה?? הידיים שלי כואבות מהבגדים הלא נגמרים שלך ואיכשהו עדיין לא מצאת את מה שבאנו לפה בשבילו! אלוהים קייטי! את יודעת שאין שום דבר רע בללבוש את אותו הבגד פעמיים נכון? יש דבר כזה מכונת כביסה!" יואי נשען על הקיר והוריד את כל השקיות מידיו, השקיות שהתעקשתי שיתן לי להחזיק אך הוא סירב.
ועכשיו הוא מתלונן!
חוצפן!
"יואי תסתום" אני ממלמלת בפלא כשעיניי קולטות את השמלה הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי
מבלי לשים לב אני ניגשת אליה, ידיי עוברות בעדינות על בדה הרך והנעים.
היא.. היא מושלמת.
היא כל מה שחיפשתי.
היא.. היא עולה 300 דולר?! (1050 שח)
במהירות הסרתי את ידיי ממנה, מפחדת איכשהו לגרום נזק ולהיות חייבת לשלם כזה סכום.
אלוהים.. 300 דולר.כל הקניות שעשיתי כל היום לא עולות על 200! אז 300? על שמלה אחת?! אלוהים!
יואי התקדם, בוחן את השמלה ואז בוחן את פניי, חוזר על אותה פעולה שוב ושוב בהרמת גבה.
"הכל בסדר? את נראת כאילו ראית רוח רפאים" הוא מלמל בגיחוך, אבל אני לא הצלחתי לגחך.
למה אני מגיבה בצורה כזאת? טוב, איך אפשר שלא? היא.. היא יפהפיה.
לא קייטי. היא יקרה מידי.
אבל.. לא!
רבתי בראשי, מתעלמת מיואי שעדיין בוחן אותי בצחקוק.
"שלא תעז לצחוק! היא.. היא.. זאת השמלה הכי יפה שראיתי כל החיים שלי. היא מושלמת." אני אומרת בפלא, מפחדת לגעת בה, להרוס אותה איכשהו ולהיאלץ לשלם כל כך הרבה כסף.
זה 50 שעות של עבודה!
זה... וואו.
"אם היא כל כך מושלמת למה את לא לוקחת אותה למדוד? שנוכל כבר לעוף מפה" הוא ממלמל, ואני מסתכלת עליו בכעס ובהלה כשהוא מושיט את הידיים שלו אל הבד המבריק שלה.
"לא! שלא תעז! יואי אם תלכלכך אותה תהיה חייב לקנות אותה!" אני דוחפת אותו אחורה, והוא מסתכל עליי, משועשע לחלוטין.
"קייטי זאת רק שמלה. כמה היא כבר יכולה לעלות?" הוא שואל, מושיט את ידו שוב ואוחז בתג המחיר.
"300 דולר?! על מה??" הוא שואל, הפתעה ניכרת בעיניו כשהן מתבוננות בי ואז בשמלה ואז בחזרה בי.
"אתה צודק. זאת רק שמלה, בוא. היא לא שווה 300 דולר. בוא פשוט.. ראיתי אחת אחרת יפהפיה בתחילת החנות. אני חושבת שאקח אותה" אני מחייכת ומושכת אותו מידו, אך הוא כמו קיר מסרב לזוז.
"יואי?" אני מסתכלת עליו בשאלה, הוא נראה כמתלבט עם עצמו.
"יואי אל תחשוב על זה אפילו. אתה לא קונה אותה. אנחנו נמצא אחת אחרת. במחיר סביר. בוא" הזהרתי אותו, אין סיכוי שאני אתן לו לקנות לי אותה.
ב300 דולר אפשר לעשות הרבה דברים, ואין סיכוי שאני אתן לו אפילו לשקול לבזבז סכום כזה של כסף על שמלה שכנראה אלבש רק פעם, אולי פעמיים.
הוא מסתכל עליי, ניצוץ עובר בעיניו כשהוא עדיין מסרב להתרחק.
"יואי. אני לא צוחקת. בוא. עכשיו" אני מזהירה אותו, קולי כעוס ועיניי ננעצות בשלו בכעס.
"את נראת ממש מתלהבת לגביה" הוא ממלמל, עיניו עדיין מדלגות בין השמלה, לתג מחיר, אליי.
"אני לא. מספיק יואי. בוא כבר" אני מנסה למשוך אותו חזק יותר, אך הוא כהרגלו, סלע, לא זז.
"יואי מספיק. היא אפילו לא נראת במידה שלי, אוקיי? בוא כבר" אני כמעט בוכה בתסכול כשהוא נטוע במקומו, כמו עץ.
"זה שווה ניסיון לא?" הוא ממלמל, לוקח אותה מהקולב.
"יוא-" "אם תמדדי אותה אני אשחרר, בסדר? תראי לי שהיא לא מתאימה ואני לא אתלבט עוד רגע נוסף." הוא קוטע אותי בחיוך, דוחף את השמלה לידיי.
בהיתי בעיניו, מתחננת בשקט שישחרר.
זווית פיו עלתה לחיוך קטן כשנכנסנו לקרב מבטים, שבבירור עמד להסתיים בזה שאני אפסיד.
גלגלתי את עיניי והתחלתי להתקדם לתאי המדידה בתבוסה, מתפללת בראשי שהיא לא תתאים עליי.
שהיא תהיה גדולה או קטנה.
שככה יואי לא ינסה אפילו לקנות אותה.
ושאני לא אהיה מאוכזת שהיא כזאת יקרה.

נ.מ יואי.

וואו.
אפילו לא הצלחתי לדבר, פי רק נפתח בתדהמה כשקייטי יצאה -סוף סוף- אחרי שכנועים רבים מהתא, מראה לי אותה בשמלה המאוד יקרה הזאת.
אני מתחיל להבין למה היא כל כך יקרה.
השמלה מחבקת את גופה בשלמות, מדגישה את כל קימורי גופה, אך באותו הזמן גם לא חשופה כל כך, בהחלט מסובבת ראשים, אבל זה בגלל שקייטי מסובבת אותם.
לא הצלחתי להוריד את עיניי מגופה, הבד הבליט את עורה הרך ואת העיניים האלה שלה.
הידיים שלה חיבקו את בטנה בבישנות כשהיא הביטה לרצפה באנחה.
"אמרתי לך. היא לא מתאימה לי. קדימה יואי אני אחליף אותה ונלך" קולה לא היה אפילו מעט משכנע.
"את נראת כאילו אני אהיה צריך לעקור עיניים להרבה גברים." אני ממלמל בהפתעה, מוקסם לגמרי מהיופי שלה.
היא מביטה מעלה אליי בביישנות, ניצוץ של עצב בעיניה.
ניצוץ שהייתי מוכן לשרוף את העולם בשביל למחוק.
אז מה זה כבר שלוש מאות דולר?
"זה מה שאמרת על כל בגד שלבשתי. בבקשה יואי. בוא פשוט נלך" היא ממלמלת, העיניים שלה מטיילות על כל מקום בפניי מלבד עיניי.
טוב, היא צודקת, באמת אמרתי אותו משפט על כל דבר שמדדה.
אבל הפעם.. הפעם הרגשתי כאילו אני באמת צריך לעקור לכמה בחורים את העיניים.
הפעם הזאת הייתה שונה.
הפעם הייתי מהופנט לחלוטין.
מהופנט מהבחורה הזאת, מהופנט מאיך שהשמלה מראה את השלמות שלה.
"יואי. אני לא כזה אוהבת אותה אפילו. היא יושבת מכוער" היא מנסה לשכנע אותי שוב, אך יכולתי לשמוע בבירור בקולה שהיא משקרת.
מבלי לשים לב, כמו במין רפלקס, הושטתי יד למכנסיי וסידרתי אותם, מנסה להסתיר כמה שאפשר את החבר שלי שהיה מאושר למראה השמלה הזאת.
קייטי עקבה אחרי ידי, לחייה הפכו סמוקות בשניה וראשה מושפל.
"תפסיקי להשפיל את הראש שלך ככה. ולמה את מחבקת את הבטן? קייטי את יפהפיה" בלעתי את רוקי, המוח שלי סירב לעבוד כשהיא נראת ככה.
"זהו. אני קונה את זה." החלטתי, ראשה הועלה במהרה לעיניי בכעס.
"יואי שלא תעז!" היא צעקה עליי והפנתה עליי אצבע, העיניים שלה רתחו בזעם.
ניסיתי לחשוב על משהו שיגרום לה לוותר, כי כמו שהכרתי את הבחורה הזאת היא עוד תחזיר את השמלה כשאני לא מסתכל.
"יש לך יום הולדת עוד מעט, נכון?" שאלתי, עיניה הביטו על שלי, כעס עדיין היה ברור בהן, אך עכשיו גם ניצוץ סקרן.
"כ-כן. מה זה קשור?" היא שאלה בבילבול, לא מבינה לאן אני חותר.
"טוב.. 300 דולר על מתנה לחברה שלך זה לא כזה יקר לא?" זרקתי בחיוך והיא הרימה גבה, נראת מעוצבנת.
לא היו הרבה דברים שהפחידו אותי.
אבל היא? המבט שלה גרם לי לשקשק.
"זה מאוד, מאוד יקר יואי. אני לא מוכנה שתשלם כל כך הרבה על שמלה שאני כנראה אלבש רק פעם אחת" היא מסתכלת ישירות בעיניי, מדגישה שאין שום מקום להתמקחות.
"קייטי. את נראת כל כך מאושרת כשהסתכלת על זה. את מאוהבת בה יותר מאשר שאת מאוהבת בי. קדימה קייטי. גם ככה עם כל החטיפים והסרטים שראית והבאת לי לחדר בבית חולים, והכמות שבטח בזבזת על מוניות זה כנראה עבר את ה300 דולר. תני לי לפצות אותך" אני מחייך בשובבות, מחזיק במותניה בעדינות, ככה שהיא צריכה לעקם את צווארה כדי להסתכל בעיניי.
"זה באמת שווה לי להמשיך להילחם?" היא שואלת בשקט, מקבלת את גורלה.
"לא. זה היה קרב אבוד מהרגע שראיתי אותך מביטה בה" אני נושק לשפתה והיא מוחצת אותי בחיבוק, ואז ממהרת להחליף בחזרה לבגדים שבאה איתם.
אני מקווה שזה יעשה אותה שמחה.
אני מקווה שהיא מסתכלת על המראה בחיוך.
אני מקווה שהיא לעולם, אבל לעולם, לא תהיה עצובה.
ואני מקווה שבעתיד, אוכל להרשות לעצמי לקנות לה כל דבר שהיא רוצה. לא משנה אם זה חטיף ב2 דולר, או חתיכת בד שעולה אלפים.
כי כשאני מסתכל על העיניים שלה? כל מה שאני מקווה לו הוא שאוכל להגשים את כל החלומות של הבחורה שמלפניי.
.
.
.
יואי נסיכון שליייייי