אהבה מכאיבה

פרק 30

נ.מ קייטי
לא רציתי לשחרר מיואי עכשיו.
גם לא יכולתי.
הראש שלו נח בשקע צווארי, גופו רעד תחתיי, וידיו החזיקו בי חזק ומנעו ממני לזוז.
הוא באמת עשה את זה לעצמו? למה?
למה שבחור מושלם כמוהו יעשה דבר כזה.. נורא?
למה הוא חושב שזה יגרום לי איכשהו להסתכל עליו אחרת? איך הוא חושב שזה יגרום לי לשנוא אותו? איך הוא יכול לחשוב שיש משהו בעולם הזה שיגרום לי לשנוא אותו?

השאלות לא הפסיקו במוחי, אבל התעלמתי, עד כמה שיכולתי.
הוא צריך אותי עכשיו.
אני צריכה להיות שם בשבילו.
אני מנסה למצוא את המילים הנכונות, אבל שום דבר לא עולה בראשי.
אני אפילו לא יודעת אם הוא רוצה שנישאר בדממה, או שאני אנחם אותו באיזשהי דרך.
ידיי ליטפו את גבו ושיערו בעדינות, כאילו מראות לו שאני פה. ואני לא הולכת לשום מקום.

אנחנו יותר צמודים משאי פעם היינו.
ואין בזה שום דבר אינטימי.
יש לזה הרגשה.. מנחמת.
לא הצלחתי להפסיק לדמיין אותו.. עושה את זה לעצמו. לא יכולתח להפסיק לחשוב למה?
הוא תמיד נראה כל כך.. שמח.
מצחיק, שומר שלכולם יהיה חיוך על הפנים.
אני מניחה שאף אחד לא היה שם לשמור על החיוך שלו.
וכולם אוהבים אותו, כל כך.
בחיים לא הכרתי בן אדם ששנא אותו.
אני לא חושבת שזה אפשרי.
אולי חוץ מגייק, אבל טוב.. גייק הוא לא בן אדם.
הוא סתם גוק דפוק, אז אני לא מחשיבה אותו.
אוי אלוהים. מה אם הוא שונא את עצמו?
"אני אוהבת אותך, ואני לעולם לא אפסיק. אל תשכח את זה" אני לוחשת, מנסה למנוע מהקול שלי לרעוד.
אני מנסה להיות חזקה, אני מנסה להיות שם בשבילו, אבל בידיעה שזה קרה, שהוא עשה את זה, ואף פעם לא שמתי לב?
שכל זה קרב מתחת לאף שלי?
שהוא הרגיש כל כך.. נורא, שהוא הגיע למצב של.. של פגיעה פיזית?
הידיעה שכל זה קרה ואני אפילו לא שמתי לב, כל כך מרוכזת בעצמי..
אני לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על זה.
לא מגיע לי להיות מסוגלת לסלוח לעצמי.
אבל זה לא הזמן לחשוב עליי.
"אני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אותך. אל תשכח את זה. שלא תעז לשכוח את זה" אני אומרת שוב, הוא עדיין רועד בזרועותיי, אבל אני יכולה להרגיש שהוא הפסיק לבכות.
אלוהים אני לא מאמינה שהוא באמת בכה.
הפעם הזאת הייתה שונה. הפעם הזאת באמת הרגה אותי מבפנים. יותר מכל פעם אחרת.
אבל לא יכולתי להגיד אם הוא הפסיק לבכות בגלל שהוא הוציא הכל, או בגלל שהוא מנסה להיות חזק שוב.
יש לו נטיה לעשות את זה.
הוא תמיד דחף את כל הרגשות לבפנים.
עכשיו אני יודעת.

עכשיו אני יודעת שדברים כן הפריעו לו.
ושהוא פשוט דחף הכל עמוק בפנים עד שהוא היה בחדרי חדרים, לבד, והכל יצא החוצה.
עד שהוא היה לבד לגמרי, ונשבר.
"אתה יכול לדבר איתי יואי. על הכל. אני לעולם לא אשפוט אותך, אוקיי? אני לעולם לא אראה בך כפחות חזק או פחות בן אדם או פחות גבר. לעולם לא. אפילו אם תרקוד מולי בחצאית טוטו ורודה אני עדיין אראה אותך כהבן אדם הכי גברי שאי פעם  הכרתי. או שאי פעם אזכה להכיר" הוא צוחק.
אני לא מאמינה שהצלחתי לגרום לו לצחוק.
חיוך של הקלה מתפשט על פניי.
"אני מצטער" הוא לוחש, החיוך נמחק מפניי כלא היה.
אני מושכת את פניו אחורה, פוגשת בעיניו העצובות.
העיניים שהייתי רגילה לראות קורנות כל הזמן. מאושרות.
העיניים הכחולות והיפות שלו.
שעכשיו נראו אדומות וכל כך שבורות.
ואולי כל הזמן הזה זה היה הצגה?
אולי כל הזמן הזה העיניים שלו היו עצובות, ופשוט הייתי מטומטמת מידי מכדי לשים לב?
"אין לך שום דבר להצטער עליו, יואי. שום דבר." אני מרגיעה אותו, אבל הוא רק מגחך כלא מאמין.
"שום דבר? תראי מה עשיתי. גרמתי לך לבכות. גרמתי לך לדאוג. גרמתי לעיניים האלה שלך לדמוע וגרמתי לאיפור שלך להיהרס. גרמתי לך להיות עצובה. מגיע לך טוב יותר ממני קייטי. מגיע לך מישהו יותר טוב ממני." הוא לוחש לקראת הסוף, העיניים שלו מפסיקות להתמקד בעיניי והגוף שלי רותח מזעם.
איך הוא מדבר ככה על עצמו?
איך הוא יכול לחשוב את הדברים הנוראיים האלה?
אני שומעת את זה על הקול שלו. הוא מדבר בכנות.
"היי, היי תסתכל עליי" אני מטה את ראשו אליי עם ידי עד שהוא מוכן לפקס את עיניו בשלי.
"יואי. אתה הכי טוב שיכולתי לבקש. אתה הבחור של החלומות שלי. אתה הנסיך מקסים מהסרטים. וכן. אני בכיתי ונהייתי עצובה, אבל זה באשמתי לא פחות מזה שזה אשמתך. אבל אתה תמיד גורם לי לצחוק ולחייך, החיוך לא יורד מהפנים שלי כשאני לידך. למה אתה חושב שכמה רגעים של עצב גוברים על אלפי רגעים של שמחה? למה אתה מזלזל בעצמך ככה? אתה מושלם יואי. אתה מושלם כמו שאתה, ואתה הכי טוב שיש." אני מחייכת, זה נראה שהחיים חוזרים מעט לעיניים היפות שלו, ואני מחככת את אפי בשלו.
"אני אוהבת אותך יואי. ואני אוהבת את השדים שלך. ואני אוהבת את החוזקות ואת החולשות שלך. כי יש לך חולשות יואי. כמו שלכל אחד יש
אתה לא אל. ותודה לאל על זה! אתה רק בן אדם יואי, הבן אדם האהוב עליי בעולם" אני מצמידה את מצחי לשלו, ידי מלטפת בעדינות את לסתו כשאנחנו לא מנתקים מבט.
"מגיע לך מישהו בלי חולשות. מגיע לך מישהו שהרגעים שלך איתו יהיו מלאים בשמחה. לא מגיע לך רגעים של עצב. לא מגיע לך אותי. מגיע לך אל. כי את אלה." הוא מחייך חיוך עצוב, שובר לי את הלב לשמוע אותו מדבר על עצמו ככה. מזלזל בעצמו.
"היי! תפסיק לדבר ככה על עצמך! אני לא אתן לאף אחד לזלזל בגבר שלי ככה! אפילו לא לעצמו!" אני מנסה לעודד אותו, מנסה לגרום לו לגחך, אך באותו הזמן שהוא גם יבין את המילים שלי.
יבין את הכנות, ישמע אותה, באמת.
"הגבר שלך?" הוא שואל, חיוך קטן ומתגרה על פניו וניצוץ שובב בעיניו.
הוא חזר.
"רק שלי" אני מחזירה בחיוך קטן
ידעתי כמה נורא אני בטח נראית, פנים ואיפור מרוח, כולי בטח מזיעה ומסריחה.
אבל בפעם הראשונה בחיי? המחשבה על זה שאני נראת נורא לא הפריעה לי.
והיא לא הפריעה לי גם כשהתחלנו להתנשק, והיא לא הפריעה לי גם כשגרהארד נכנס לחדר לאחר כמה שעות שבהן לא עזבתי את צידו של יואי.
נראה שאיתו, עם הגבר שלי, המחשבה על להיות קצת פחות ממושלמת, לא הורגת אותי מבפנים.
.
.
.
😉