אהבה מכאיבה

פרק 14

נ.מ קייטי
התעוררתי אחרי שינה ארוכה, מסתכלת בטלפון ומופתעת לגלות שהשעה 11 בבוקר.
אלוהים אני ישנתי כל כך הרבה זמן?
מה לגבי ארוחת בוקר??
יש כביסה לעשות!
אלוהים!
קמתי במהירות, ראשי הסתחרר לרגע עד שחזרתי לראות יציב.
זה לא הבית שלי.
זה לא החדר שלי.
הענקתי יותר תשומת לב לפרטים, רואה פוסטרים של ראפרים מוכרים תלויים על הקיר, כמה משחקי מחשב שלא באמת הבנתי בהם, ההמצעים שחורים ויש מדי פוטבול כמו של אחי תלויים על הדלת.
אבל זה לא היה המספר של אחי.
אחי הוא 9.
המספר הזה הוא 11.
יואי!
כמובן!
יצאתי איתו אתמול ונרדמתי.
אני לא זוכרת משהו אחרי זה.
אבל למה אני פה ולא בבית?
אלוהים אנחנו.. אנחנו שכבנו?
לחיי התלהטו.
לא בבקשה לא!
לא רציתי שככה תיראה הפעם הראשונה שלנו. אני אפילו לא זוכרת אותה?
קדימה קייטי תיזכרי!
צעקתי על עצמי בלב, אך דבר לא עלה למוחי.
איך יכול להיות שאני שוכחת משהו כזה?
פאק אין לי זמן לשטויות!
אני חייבת לקום.
ירדתי מהמיטה, קולטת שאני עדיין עם השמלה מאתמול והעקבים מונחים על הרצפה.
נעצרתי כשקלטתי פתק מודבק עליהן.
גאון. הוא בטח ידע שאם לא יכריח אותי לראות את הפתק אני לא אשים לב אליו.
'הכל מסודר בבית שלך. אל תדאגי. לא, אנחנו לא שכבנו (למרות שאני יודע שהגוף הלוהט הזה הוא כל מה שעובר לך בראש) אבל עדיין לא. מצפה לזה אה? בכל מקרה, תסירי את ראשך היפה מדאגות, אני למטה, מחכה לאהובתי😘' כל הפתק הזה וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה איך הוא ידע לצייר אימוגי כל כך טוב?!
אני לא מאמינה שהוא דאג להכל.
אבל כאילו, הכל הכל?
מה עם דמיאן?
אלוהים הוא בטח כל כך מודאג.
הלכתי לשירותים בחדרו, מסדרת את שיערי ושוטפת את עיניי, משתדלת להיראות כמה שפחות כמו זומבי.
אלוהים אני צריכה איפור.
השפתיים שלי היו אפורות וחסרות צבע, תחת העיניים שלי היו שקיות למרות השעות הרבות שישנתי, ללחיים שלי היה חסר סומק והריסים שלי נראו כל כך קצרות.
אבל לא לקחתי איפור בתיק.
הייתי בטוחה שאני אחזור הביתה.
חיפשתי בכל המגירות שלו, מגלה חבילת קונדומים בטעמים, כמה כפפות חד פעמיות שאלוהים יודע למה הוא משתמש, נייר טואלט, מגבות, משחת שיניים, סכין?
למה הוא צריך סכין?
נו זה יואי, בטח סיבה מטומטמת רנדומלית.
המשכתי לחפש, מצאתי עוד הרבה דברים רנדומלים.
אבל לא איפור.
ברור, מה חשבתי?
אם הייתי מוצאת איפור זה היה מוזר.
אני אמורה פשוט לצאת ככה? שהוא יראה אותי כל כך.. חשופה?
ירדתי בחוסר ברירה אחרי כמה דקות של מחשבות עם עצמי, מבינה שאין לי שום דרך מילוט.
הוא ישב בסלון, מסתובב כששומע את צעדיי ובמהירות השפלתי את פניי מטה, אני לא רוצה שהוא יראה אותי ככה.
אני נראת מכוערת. כל כך.
"מה.. מה אמרת לדמיאן?" גמגמתי בביישנות, אלוהים זה לא מתאים לי!!
אני מלאת ביטחון, קולנית, אולי אפילו מידי.
והדבר האחרון שאני זה ביישנית.
האיפור ממש נותן לי ביטחון. ואני כמעט שונאת את זה.
אם לא הייתי כל כך אוהבת את זה.
"הוא יצא בלילה, ביקש ממני לדאוג לך ולשים לב שאת חוזרת הביתה. סליחה, לא יכולתי להחזיר אותך לבית שלך.. פשוט לא הייתי מסוגל." הייתה דממה לכמה שניות
"קייטי הכל טוב?" הוא שאל שוב, קלטתי שלא באמת שמעתי מילה ממה שאמר.
"כן.. כן. אני פשוט לא כל כך עם איפור עכשיו. יש מצב שיש לאמא שלך? או שאני יכולה פשוט ללכת הביתה, כבר עבר הרב-" "את לא הולכת הביתה. אני לא יודע למה האיפור כזה חשוב לך, את נראת יפהפיה איתו ובלעדיו. אבל בסדר. חכי לי פה, אני אעלה להביא את האיפור של אמא שלי." יואי קטע אותי בזמן שדיברתי כשמבטי מושפל, הייתי אדומה כעגבניה.
שנאתי את הדרך שעיניי ריצצו בחדר, מחפשות משהו להביט עליו, להיתפס על משהו, כי התקף חרדה קרב ובא.
אני לא יודעת למה.
להיות בלי האיפור בחברת מישהו גורם לי להרגיש כאילו אני עירומה.
אבל לא בקטע טוב בכלל.
נשענתי על הקיר, מתנשפת בשקט, מנסה להסתיר את זה.
פאק אני כל כך ילדותית אלוהים!
כולה בלי פאקינג איפור וזה כאילו סוף העולם מגיע.
יש נשים שנאנסות, יש אנשים שמתאבדים, שפוגעים בעצמם, שגוועים ללחם..
הכאב שלי לא משנה.
הכאב שלי הוא גרגיר.
הוא כלום.
אין לי זכות להרגיש את זה.
בגלל כמה מוצרים לא טבעיים שכל כך פאקינג חשוב לי לשים.
אני שונאת את עצמי על זה. כל כך.
"תירגעי.." מלמלתי לעצמי כשיואי ירד במדרגות, מאלצת חיוך להופיע על פניי העייפות, נמנעת מלהביט אליו.
"קייט הכל טוב?" הוא שאל בשקט, אוחז בסנטרי כדי להרים את עיניי אליו אבל בתגובה רק סטרתי לידו, לקחתי את האיפור מידיו ורצתי לשירותים.
מרחתי מסקרה על עיניי, צלליות, מייקאפ כדי להסתיר את הנמשים הנוראיים שלי, קצת סומק, אודם, שמה את השריון שלי בחזרה ומחייכת חיוך נוצץ למראה.
סוף סוף נראתי חיה.
אבל הרגשתי מתה מבפנים.
יצאתי מהשירותים בביטחון, מגישה ליואי את הסלסלה שהביא לי, רואה אותו מחייך וממלמל משהו לפני שעלה בחזרה למעלה בחיוך.
למה ההרגשה הזאת שמשהו לא בסדר לא משחררת את ראשי?
הלכתי לספה, מתיישבת ומקפיצה את רגלי בלחץ.
קדימה קייטי תירגעי.
למה אני לא יכולה לנשום?
הכל בסדר עכשיו. קייטי. את בסדר. הכל טוב. שימי חיוך גדול על הפנים ותנשמי.
הכל בסדר.
עצמתי את עיניי, מונעת מהדמעות לצאת כשהרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום.
שום אוויר לא נכנס אליי, ורציתי לסתור את עצמי על כך.
יואי הגיע, מתיישב לידי בתנופה ואז מביט אליי.
הבטתי לעיניו בביטחון מזויף, מנסה לשדר רוגע כשכל מה שהרגשתי זה לחץ שגואש בבטני, גורם לכל איברי הפנמיים להסתחרר.
"קייטי.." הוא מילמל בשקט, מחזיק ברגלי בידו האחת ובשניה מחבק אותי, מצמיד אותי לבית החזה שלו.
מבלי ששמתי לב הדמעות יצאו מעצמן, התייפחתי לתוך החזה השרירי שלו, שוב מרגישה אותו מתקשח בזרועותיי.
מבליט את שריריו.
"אני לא יכולה אני פשוט לא יכולה יותר יואי" אמרתי בשקט,לא שמה לב למילים שיוצאות לי מפה.
ברור שאת יכולה קייטי! את חייבת!
"את לא חייבת לעשות הכל לבד קייט. תבקשי עזרה. את לא סופר וומן. מותר לך לבכות קייטי. מותר לך להיות עייפה. מותר לך להיות עצובה גם בלי סיבה, מותר לך לכעוס, מגיע לך לשמוח." הוא אמר לי, מחבק אותי חזר עם זרועותיו, נותן לי הרגשה של הגנה.
הוא טועה.
לא מגיע לי.
אסור לי.
אני חייבת להיות סופר וומן.
מי ישלוט במצב אם לא אני?
יכין אוכל, ינקה, יסבול את הצעקות ואפילו מכות?
מי ישמור על הבית בחיים, ידאג לשלם את החשבונות, מי אם לא אני מי?
"את לא לבד קייטי. אני פה. אני רוצה לעזור. דמיאן רוצה לעזור גם. את רק צריכה לדבר קייט. לא לכולם יש את הכישרון הנפלא שלי לקרוא אנשים, רוב האנשים רגילים, לא כמוני כמובן" הוא גרם לי לגחך ולהרים את מבטי אליו.
"אני לא יודעת למה אני ככה. הכל היה כל כך בסדר. זה כאילו ככל שדברים הולכים טוב יותר ככה ההרגשה שלי גרועה יותר." אמרתי בשקט, דמעות נצצו בעיניי והסתכלתי אליו בחוסר אונים.
איך אני גורמת להרגשה הזאת להיעלם?
הכל כל כך שקט וטוב, אבל אני מרגישה כל כך נורא.
כאילו אני מחכה לראות מתי הפיצוץ הבא יתרחש.
כמו נשיא שמגן על המדינה שלו מהמתקפה הבאה.
כי הוא יודע שאם תבוא עוד אחת המדינה תטמותת.
אני משווה את עצמי לנשיא אלוהים!
הוא אחראי על חייהם של מיליונים של בני אדם.
אני רק על שלוש.
אני כלום.
אני אבק.
ואין לי זכות קיום.
"אני יודע קייטי. את רק מחכה לראות איפה הקאצ'. קייטי אין שום קאצ'. אני כאן בשבילך כי אני רוצה להיות. ואני לא הולך לשום מקום. אני מבטיח" הוא חייך אליי וליטף את ראשי, מניח נשיקה על מצחי.
הבטתי ישירות בעיניו הכחולות, משדרות לי רוגע ואכפתיות.
"שבועת זרת?" שאלתי בשקט, מתנתקת מחיבוקו ומרגישה פתאום כל כך לבד.
"שבועת זרת" הוא לחץ את זירתו עם שלי, גורם לי לצחוק מעט.
"זה כל כך מוזר. אמרתי לך שאני אוהב אותך. אמרת לי בחזרה כי בכל זאת, איך אפשר שלא עם הפנים האלה?, יצאנו לדייט אחד מתוך עשרה, התגרנו אחד בשני ורק אלוהים יודע איך אף אחד לא נשבר. ועכשיו אנחנו עושים שבועת זרת.
את יכולה כבר להחליט בני כמה אנחנו?" יואי גיחך, גורם לי לחייך כשאני מביטה אליו.
"בני כמה שאני רוצה שנהיה" נשקתי לאפו, הוא עלה מעליי ודחף אותי לשכב על הספה.
אפו נוגע לא נוגע באפי.
"הדברים שאת מעבירה אותי גם בשבע מדורי גיהנום אני לא אעבור" הוא קרץ רגע לפני שטרף את שפתיי, גורם לכל לחץ שבתוכי להתפוגג כלא היה.
"אתה אידיוט" מלמלתי כשעבר לנשק את צווארי, הזקפה שלו נצמדה לביטני התחתונה.
"כן, אבל האידיוט שלך"
.
.
.
די אתן יודעות שקשה לי אבל להתעלם מהתגובות וזה לא יפה לעשות את זההה
בכל מקרה הנה עוד פרק
התקדמתי קצת מפרק 19 הודות לאחת התגובות בפרק הקודם, תודה
מחר אעלה עוד פרק, אולי היום בערב.