אהבה מכאיבה

פרק 5

נ.מ יואי
"יאללה באבי. קום. יש לך בית ספר" אימי דפקה בדלתי שוב בפעם החמישית, גורמת לי להיאנח ולפתוח את עיניי בחוסר רצון.
"קדימה. שמעתי שיש לכם מאמן חדש." היא מילמלה כשיצאה מחדרי
מאמן חדש? מעניין איך זה יהיה.
התרגלתי לרואי. ועכשיו יחליפו אותו?
אף פעם לא באמת אהבתי אותו, אבל עדיין.
מאמן זה מאמן, ולא צריך להיות לנו קשר, רק כבוד והקשבה.
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, נזכר להחליף את התחבושות על ירכי.
"פאק" מלמלתי כשהתחבושת נדבקה לפצע הפתוח, מושך אותה בעדינות ומרגיש אותה קורעת את עורי.
נשמתי בהקלה כשהצלחתי להסיר אותה, מנקה ומחטא את המקום לפני ששם אחת חדשה.
כבר הייתי רגיל לזה, זאת לא פעם ראשונה שלי.
וזאת גם לא תהיה האחרונה.
גירדתי בראשי ושמתי על עצמי מכנס קצר וחולצה קצרה, לוקח תיק ויורד למטה.
"לקח לך יותר זמן מהרגיל לקום היום יואי. הכל בסדר?" אימי שאלה בחשש, מניחה את ידה על לחי.
"שיחקתי עם גרהארד עד מאוחר אמא. את מכירה אותי, לא מסוגל להגיד לא לניצחון" קרצתי וחייכתי כשגרמתי לה לצחוק, אני אוהב את זה שהיא מחייכת.
"אתה רוצה שאני אקפיץ אותך? יש לי זמן" היא ממלמלת ולוגמת מכוס הקפה שלה, הבטתי מאחוריה אל אחותי הקטנה, לילי.
היא שיחקה בטלפון שלה ונראתה כל כך מרוכזת.
"רגע מה אמרת?" שאלתי כשקלטתי שלא שמתי לב בכלל למה אמא אמרה, רק התרכזתי באחותי הקטנה.
אחותי הקטנה והתמימה.
שהולכת לצאת עם בנים מתישהו.
על גופתי המתה.
"אני יכולה להקפיץ אותך יויו. אני גם ככה אקפיץ את לילי וזה בדרך" היא חייכה אליי חיוך מרגיע.
"בטח. תודה אמא" מלמלתי ולקחתי תפוח, נוגס בו מבלי לשטוף.
"מגעיל" לילי שנכנסה למטבח מלמלה, לוקחת את האוכל שלה ודוחפת לתיק.
"מפונקת" מלמלתי בחזרה כשבילגנתי את שיערה, אחרי שהתאמצה כל כך לסדר אותו.
"אלוהים" אימי מילמלה כשלילי הסתכלה אליי במבטי מוות.
הרמתי את ידיי, מראה לה שהביסה אותי.
המפלצת בת ה9 הזאת עוד תגרום למותי.
התיישבתי במקדימה, מוציא לשון ללילי שדחפתי כדי להיכנס למושב מקדימה ראשון.
בחלומות שלה שהיא תשב מקדימה במקומי.
אימי גלגלה את עיניה ביאוש, רגילה לכל מה שאנחנו עושים.
חייכתי ונתתי עוד ביס בתפוח, לועס בקול בכוונה כי ידעתי שזה משגע את לילי.
"די כבר!" היא צעקה אחרי שזה כבר לחלוטין חירפן אותה
"די מה?" שאלתי בהתגרות, כאילו אין לי מושג מה אני עושה.
המבט המעוצבן על פניה רק הצחיק אותי יותר.
אם היא רק הייתה יודעת כמה היא חשובה לי.
אני מת על המפלצת הקטנה הזאת.
...
"אני בנגמין, ואני אחליף את רואי שפרש עקב סיבות אישיות. יש שאלות?" המאמן החדש שמסתבר שקוראים לו בנגמין שאל, וצחקתי מחוסר הרצון שלו לדבר על עצמו.
"משהו מצחיק?" הוא פנה אליי, אבל לא בשמי. הנחתי שהוא יהיה חייב ללמוד אותו, מתישהו.
"סתם, אתה לא נראה כאילו אתה מרוצה מהעובדה שאתה פה, וגם לא נראה נלהב לשתף פרטים על החיים האישיים שלך. סתם מצאתי את זה מעניין.." מלמלתי, מסתכל לו ישירות בעיניים. ידעתי שזה רק עיניין של זמן עד שאפסיק לנסות להפגין שליטה, רואה טוב טוב בעיניים שלו שהוא לא אחד שמוותר, ובטח ובטח שלא מאמן נחמד ורגוע. הוא קשוח. אני בטוח בזה.
"החיים האישיים שלי לא אמורים לעניין אתכם. והם גם לא יעניינו. אתם לא שואלים שאלות על החיים שלי, על הבית שלי, על הילדים שלי או על הבת שלי. הפרטים היחידים שתקבלו הם אלו שאני ארצה למסור לכם. מובן?" הוא הסתכל לי בלבן של העין לפני שעבר להסתכל על כולם, מבהיר את המסר חזק וברור.
מעניין, הוא הזכיר את הבת שלו בצורה מיוחדת, הילדים שלו, והבת שלו.
למה הוא ייחד אותה?
שאלה שאני חייב לגלות את התשובה עליה. אולי לא היום, אולי לא מחר, אבל אני אדע. אני בטוח.
תמיד הייתי אחד שחייב את התשובות.
"השם שלך?" בנגמין שאל אותי שוב, מעיר אותי מהסקרנות שעפפה את מחשבותיי.
"מילר אדוני. יואי מילר." מילמלתי, חולק לו כבוד כאילו לא לפני רגע חיפשתי תשובות על ביתו וילדיו, נואש לפרטים על חייו האישיים שהוא לא מספר לנו.
"מילר. נחמד. אני מקווה שלא אשכח" הוא חייך בנחמדות, נותן לי הרגשה שהוא באמת יכול להיות מאמן קשוב, אולי אפילו דאגן.
"אל תדאג, אני אחד שקשה לשכוח" קרצתי וצחקתי, שומע את הגיכוחים של שאר חברי הקבוצה, יודע שעשיתי את שלי.

נ.מ קייטי
קמתי בחוסר רצון מהשעון המעורר, מכבה אותו ומשפשפת את עיניי, קמה באיטיות.
עשיתי את ארגוניי הבוקר שלי, לובשת גינס רחב וחולצת בית ספר צמודה יחסית.
התאפרתי, מורחת אודם אדום כהה ומחייכת למראה.
"יהיה יום טוב היום" מלמלתי לעצמי למרות שלא באמת האמנתי לזה.
ידעתי שלא אוכל למנוע את זה שאראה את יואי בבית ספר היום.
וידעתי שזה ישבור את ליבי.
מה שהוא אמר אתמול עדיין מתנגן בראשי בלופים.
ואני לא יודעת איך אוכל לשכוח מזה.
כל פעם מחדש, זה מרגיש כאילו הלב שלי מתנפץ לחתיכות. כל. פאקינג. פעם.
"קח, הכנתי לך סנדוויץ" מלמלתי לאחי כשירד במדרגות, שומעת אותו ממלמל תודה כשלקח חטיף אנרגיה מהארון.
"את באה?" שאל כשפתח את הדלת.
"דקה" מלמלתי ולקחתי לעצמי תפוח, זוכרת לשטוף אותו לפני שיוצאת איתו מהבית.
אותו בית ספר. אותה דרך. ולפעמים אנחנו הולכים ביחד.
כשיש לנו כוח אחד לשני.
אבל פעמים פשוט בא לי להיות לבד.
ודמיאן מכבד את זה.
הסתכלתי לעניו, הסימן האדום-סגול בהחלט בלט על פניו.
"אתה יודע, אני יכולה לאפר אותך ולהסתיר את זה, אם אתה רוצה" מלמלתי כשהבטתי במכוניות החולפות, מתחמקת ממבטו.
"נאע, שיהיה, לאף אחד לא יהיה שאלות. אני שחקן את יודעת, הגיוני שיהיה לי סימנים. אפילו בפנים" הוא מילמל בחיוך עצוב, מתחמק ממבטי גם כן.
שנינו לא הרגשנו בנוח לדבר על הנושא.
ולכן עזבתי את זה.
"לא ראיתי חתיכה שווה כמוך כבר הרבה זמן" בחור מילמל ממכוניתו, גורם לפניי להפוך לאדומות ולהביט ברצפה, בלעתי את רוקי וניסיתי להתעלם מהשיחה שנשמעה לידי, כמובן בלי הצלחה.
"שמע בחור אם היא הייתה שלי, הייתי עושה אותה יום ולילה. אני מופתע שאתה לא מפשיט אותה כאן ועכשיו" הזקן במכונית חייך חיוך מבחיל כשבחן את גופי מלמטה למעלה, מתעכב על חלקים ממנו.
זה בסדר קייטי. זו מחמאה. הוא רוצה אותך. זה דבר טוב.
"אני נשבע שאשבור לך את המפרקת אם לא תעיף את המבט המזוין שלך ממנה" דמיאן אמר בקול ערסי, מביט לבחור שנרתע בפחד בעיניים.
"זה מה שחשבתי" דמיאן מילמל כשהזקן לא הוציא מילה, מפוחד.
הגנים בהחלט החמיאו לאחי, שרירי, מפחיד, ובהחלט לא נראה בכיתה י'.
מצליח להרחיק גברים שגדולים ממנו בכמה עשורים.
"את בסדר?" דמי שאל בשקט אחרי שהבחור נסע במהירות עם רכבו, עדיין מבוהל.
"כן בטח" מלמלתי למרות שלא חשבתי שאני בסדר. טוב, לפחות לא הרגשתי כך.
"תתעלמי ממנו, סתם זקן שלא קיבל מספיק חיבוקים בחיים" דמיאן אמר וגרם לי לגחך בקושי, מגרד בראשו בבילבול, לא בטוח מה הוא אמור לעשות במצב כזה.
"זה.. זה קורה הרבה?" הוא שאל בהיסח דעת, משחק עם הצמיד שעל ידו
דמיאן הוא אחד בעל המון ביטחון עצמי, יש שיגידו יותר מידי.
אבל כשזה קשור לאחותו הוא מתקפל כמו ילד קטן.
"עזוב. זה באמת יועיל אם אני אגיד לך?" אמרתי בשקט, יודעת שאם אשתף את אחי בכמות בפעמים שדברים בסגנון האלה קרו, לא נספיק אפילו להגיע לבית ספר לפני סיומו.
"אוקיי" מילמל בשקט, מלפף את ידו סביבי ומנשק את ראשי.
חייכתי, שאר הדרך עברה בדממה מולחטת, שאיש מאיתנו לא היה מעוניין לשבור.
.
.
.
עוד פרק כי אני כזאת חביבה😘