אהבה מכאיבה

פרק 6

נ.מ קייטי
"אחיך ביקש שאלווה אותך הביתה" יואי הופיע מולי, אחרי שהצלחתי להתחמק ממנו כל היום.
אוי נו באמת?
אחי באמת חושב שאני צריכה את ההגנה של מישהו?
הסתדרתי לבד עד עכשיו טוב מאוד.
מה הוא נזכר פתאום?
אבל ידעתי מראש שזה ריב שאין לי סיכוי לנצח בו.
זה קרב אבוד.
"אוקיי" מלמלתי בשקט, מתקדמת לעבר היציאה מהבית ספר, יואי עקב אחריי, מובך גם הוא.
אבל ממה יש לו להיות מובך?
הוא לא רצה אותי. זה ברור.
אבל הוא לא התכוון שאשמע את השיחה בניהם.
יכול להיות שהוא חושב ששמעתי משהו? שלא באמת שמעתי?
אני לא יכולה לחשוב על סיבה טובה יותר למה שהוא יהיה כזה.. שקט.
זה לא מתאים לו.
"וואו הייתי עושה אותך גם אם היו אומרים לי שזאת תהיה בפעם האחרונה שאוכל לזיין מישהי אי פעם" בחור שעבר לידינו אמר והביט בי.
אלוהים. שניים ביום אחד?
מאיפה כל הפריקים האלה באים אפילו.
ציפיתי שיואי יגיד לו לסתום ולעוף מכאן, שישאל אותי אם אני בסדר, אפילו שיתעלם ממנו וימשיך ללכת.
אבל לדבר הבא ממש לא ציפיתי.

נ.מ יואי
"וואו הייתי עושה אותך גם אם היו אומרים לי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאוכל לזיין אי פעם" שמעתי בחור, נראה בשנות השלושים לחייו אומר לקייטי.
הבחורה הזאת היא מגנט של הזויים.
היא נראתה עצובה  אולי מעט מבוהלת, מבולבלת.
לא יכולתי לתת לה לצאת עם ההרגשה הזאת שוב.
אחיה כבר סיפר לי על מה שקרה היום, וידעתי שהדרך שהוא הגיב איתה לא הועילה לקייטי.
"אה, אתה מדבר עליי?" שאלתי בחיוך פלרטטני את הבחור תוך כדי שאני מתקרב אליו.
"אה- מה?" הוא שאל בבילבול, מתקדם אחורה צעדים קטנים.
"נו קדימה. הרגע אמרת. אל תדאג, זאת לא צריכה להיות הפעם האחרונה. היא תהיה הראשונה מיני רבות" מלמלתי בחיוך והורדתי את מכנסיי, נשאר עם בוקסר מעט ארוך, ועושה כאילו אני עומד להוריד חולצה.
הבחור ברח כל עוד נפשו בו, אפילו לא מסתכל לאחור.
צחוקה המתגלגל של קייטי נשמע מאחור וחייכתי בניצחון.
כל הכבוד יואי. גרמת לה לצחוק כשהיא הרגישה שסוף העולם מגיע. נראלי.
אני לא באמת יודע איך היא הרגישה, כי הרי אני יודע שהיא רגילה לזה כבר.
לסוטים מזדיינים שמסתובבים חופשי.
תפסיק לחשוב על זה יותר ממה שצריך.
גרמת לה לצחוק, וחזק.
הסתובבתי אליה עם חיוך ניצחון על פניי, שם את ידיי על מותניי כאילו אני סופרמן.
ולראות את הבחורה הזאת צוחקת ככה בזכותי? באמת הרגשתי כמו סופרמן.
" אתה לא נורמלי" היא מילמלה בין הצחוקים, האור זרח בעיניה, והיא צחקה כל כך חזק שירדו לה דמעות.
"מה?? הוא באמת היה בחור נא-נאה" מלמלתי והתחלתי לצחוק גם, מצחיק את קייטי אפילו יותר עם הצחוק שלי.
"אייי אייי." היא מילמלה כשניגבה את דמעותיה, עוצרת את הצחוק הבלתי פוסק שלה, מחזיקה בביטנה בחיוך.
לפתע החיוך ירד מפניה, והיא הביטה לאיזור מפשעתי.
הסתכלתי מטה, וקלטתי את האוהל הקטן שנוצר.
פאק פאק פאק!! עכשיו היא תחשוב שגם אני סוטה.
טוב.. עם כל הכבוד, עומד לי מלראות אותה צוחקת.
וגם אוננתי עליה יותר מפעם או פעמיים.
מיהרתי להרים את מכנסיי
"אני נשבע זה לא מה שאת חושב-" "אתה חותך את עצמך?" היא שאלה בשקט קול שבור יצא ממנה וסירבתי להאמין שאני גרמתי לו.
"מ-מה?" זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי.
היו תחבושות סביב החתיכם.
למה שהיא תחשוב שאני גרמתי להם?
"י-יש לך תחבושת ו-והדם שנוזל ,זה נראה כמו חתך עמוק. ובפוטבול לא מקבלים חתכים כאלה עמוקים וישרים, ובטח שלא עם כל הבגדים והמגן ביצים והכל. לא יכול להיות שנפלת על גדר או משהו כי החתכים ישרים מידי. יואי. אתה חתכת את עצמך?" היא הסבירה את עצמה ושאלה , גורמת חי למצמץ מספר פעמים כשאני חושב על שקר שהיא תאמין לו.
"הסתבכתי בקטטה לא מזמן. המזדיין ניסה לחתוך לי את הביצים אבל היה שיכור מידי מכדי להצליח. תירגעי קייט, אני בחיים לא אעשה לעצמי דבר כזה" מלמלתי ברצינות, מנסה לקלוט בעיניה על מה היא חושבת.
אני צריך שהיא תאמין לי.
אני חייב שהיא תאמין לי.
אסור שהיא תדע.
בבקשה קייטי. בבקשה.
תגובתה הייתה מוזרה מעט, לרגע נרתעה לאחור, הסתכלה עליי בבילבול, ואז ענתה בקול קר כקרח:
"בסדר. בוא נמשיך להתקדם. דמיאן ידאג שלקח לנו כזה הרבה זמן." היא אמרה, לא מביטה בעיניי ופשוט מסתובבת והולכת.
איך דפקתי רגע מושלם כזה?
פאק מה לא בסדר אצלי.
איך החתכים אפילו לא עלו לראשי?
אידיוט.
התקדמתי אחריה.
"קייטי, את בסדר? בבקשה, תאמיני לי. אני לעולם לא אפגע בעצמי. אני לא משוגע" אמרתי, יודע שאני משקר טוב טוב.
אבל למדתי לשקר, וקיוויתי שהיא לא למדה לקלוט אותי.
"כן כן. אני מאמינה לך. בטח. פשוט.. יודע מה? לא משנה. דווקא אהבתי שקראת לי קייט. בדרך כלל אני לא אוהבת שקוראים לי ככה. אבל דווקא נחמד שאתה אומר את זה." היא מילמלה, ונפל לי האסימון.
איך יכולתי לשכוח? ככה אמא שלה נהגה לקרוא לה.
מאז שהיא נרצחה היא שונאת שקוראים לה כך.
שינוי כל כך קטן בהגייה אבל שינוי עצום באיך שזה גורם לה להרגיש.
היא אוהבת שאני קורא לה ככה?
וואו.
היא לא משקרת, אני יודע את זה.
אולי היא באמת מחבבת אותי? יותר ממה שהיא מוכנה להאמין?
תפסיק. זה תקוות שווא.
אל תאכיל את עצמך שקרים יואי. אל תהיה אידיוט.
היא תשבור לך את הלב שוב.
ואני לא אהיה מסוגל להתמודד עם זה.
נפרדתי ממנה לשלום כשהלכנו כל אחד לבית שלו, עליתי לחדרי ושמתי איזה משחק שנלחמים בו באנשים, לא שם לב אפילו לשמו.
יריתי והוצאתי עצבים על המשחק, מנסה להתעלם מהמחשבות בראשי, להשתיק את הכל, להתרכז במשחק ולא מעבר.
זרקתי את השלט על המסך בעצבים כשאיזה בן זונה הרג אותי, שובר את המסך ומחזיק בראשי בכעס.
"פאק!" צעקתי כשקלטתי את הבלאגן שעשיתי.
קמתי וסידרתי את הכל, כמה שאפשר, שואב את הזכוכיות וזורק את המסך והשלט שנהרסו לחלוטין.
זין.
הוצאתי את הטלפון וחייגתי את המספר שזכרתי בעל פה
"זורם לך בר?" לא פתחתי בשיחת חולין, הרי זה גרהארד- החבר הכי טוב שלי. כבר הפסקתי להיות מנומס עם הבחור הזה.
"יואי השעה חמש בערב." הוא השיב, גורם לי להסתכל על השעון בפליאה
"בכל זאת?" שאלתי מתחננן, יודע שאם הוא לא יהיה שם אני לא אפסיק לשתות עד שאתעלף.
"סליחה גבר. לא הפעם. אולי מאוחר יותר" הוא קבע ומלמלתי הפסד שלך לפני שניתקתי.
הוא לא מודע לבעיית שתייה הקטנה שיש לי.
אבל עדיף שגם לא יהיה מודע.
הוא רק חבר שלי. זה לא בעיה שלו. ואני לא רוצה להיות נטל.
הזמנתי מונית ועליתי עליה, נותן את השם של הבר הקרוב אליי. 10 דקות של נסיעה במכונית.
כשהגענו, שילמתי לנהג ויצאתי, נכנס לבר ומריח את ריח האלכוהול המוכר שכל כך אהבתי.
שאפתי את הריח לריאותיי, מחייך בסיפוק לפני שהתקרבתי לבר והתיישבתי, מבקש מהברמן בקבוק בירה.
יודע שהוא רק ההתחלה.
.
.
.
ראיתי 6 הצבעות לפרק הקודם והייתי חייבת להעלות משהו כאות תודה😉