אהבה מכאיבה

חלק 34

נ.מ יואי

"אני שמחה לראות שהחלמת יואי! הייתי באה לבקר אבל-" "זה בסדר, דודה אלינה, גם אני שמח לראות אותך" אני קוטע את דודה שלי בנשיקה בלחי וחיבוק, אני מנסה לא להיות חצוף אבל הסבלנות שלי נגמרת.
"יואי מספיק! אני יודעת שאתה עצבני אבל אין צורך להוציא את זה על המשפחה שלך" קייטי סותרת לכתפי בעדינות.
היא לא מכירה אותם בדרך שאני מכיר.
"קייט אין לי כוח לכל הזיבולי שכל האלה שלהם על למה הם לא באו לבקר. הייתי שם חודשיים וחצי, אפילו שלוש. הם היו יכולים לפנות יום אחד." אני כמעט צועק, אבל מזכיר לעצמי שקייטי לא אשמה בעצבים שלי.
היא היחידה שיכולה להרגיע אותם.

"שנינו יודעים שזאת לא הסיבה האמיתית שאתה מתנהג ככה." היא נאנחת, מביטה לי ישירות בעיניים ומניחה את ידיה על כתפיי.
הסתכלתי עליה בשאלה.
לא אמרתי שום דבר על אבא שלי שנתקע בעבודה.
ומבריז לאירוע שהוא יזם.
מה הסיכוי שהיא באמת שמה לב?

"יואי תסתכל אליי. שנינו יודעים שאתה כועס כי אבא שלך הבריז. אתה חושב שאני לא שמה לב? שלא שמתי לב שהוא לא ביקר אותך כל הזמן הזה, שלא שמתי לב שהוא זה שתכנן את האירוע אבל הוא האחד שהבריז? אתה מזלזל בי" היא מנענעת את ראשה ומחבקת אותי, חיבקתי אותה בחזרה בעדינות, ידיי סביב מותניה כששלה מסביב עורפי.
"אל תחשוב עליו, תתרכז בזה שכל המשפחה שלך פה. תראה כמה מאושרת לילי! לראות את כל הדודים שלה ולגנוב את השוקולדים והמתנות שלך." היא מגחכת וגורמת לי להביט ללילי שמנופפת לי מהמרחק מאחוריי קייטי.
חבילת שוקולדים בידה האחת ושוקו בידה השניה.
אלוהים אפילו לא אכלנו עדיין, היא תלך לישון עם רק שוקולדים בבטן.
חייכתי ללילי והתנתקתי מהחיבוק של קייטי.
באתי להגיד לקייטי שאני אלך לרקוד קצת עם לילי, אך עצרתי את עצמי כשראיתי ילד ניגש אליה ומזמין אותה לריקוד.
"האם מישהו מתחיל עם אחותי הבת 9?" שאלתי כלא מאמין, גורם לקייטי להסתובב ולהסתכל על הילד הדפוק הזה בהרמת גבה.
שריריי התקשחו כשלילי הניחה את השוקו והשוקולד בצד כדי להחזיק בידו.
"אין מצב!" אמרתי ובאתי ללכת לשם, לזרוק את הילד האידיוט הזה לאלף עזאזלים.
מגע היד הרכה של קייטי עצר אותי והסתובבתי  כך שאביט בה.
"יואי, אתה מודע לזה שהם בני 9?" היא אמרה, גורמת לי לגחך.
"זה לא משנה! אני יודע מה עובר בראש של החרמ-" קטעתי את עצמי כשהבנתי מה יצא מפי.
אלוהים הוא רק ילד קטן, רוב הסיכויים שאמא שלו שיכנעה אותו ללכת להזמין אותה לרקוד.
"תודה לאל שקלטת מה אתה עושה, אידיוט. עמדת ללכת לשבור לילד קטן את העצמות כי הוא רוקד עם אחותך. ילד קטן. חכה, הוא לא בן דוד שלך או משהו?" היא שאלה, גורמת לי להתרכז בפנים של המזדיי- של הילד הזה.
"לא, הוא כנראה הבן של אחד החברים של אבא שלי" מלמלתי, חוזר להביט בקייטי.
היא העבירה מבט בשפתיי, ואז בעיניי, ואז עוד פעם, ועוד פעם.
"אם את רוצה לנשק אותי פשוט תנשקי" גיחכתי, למרות שרציתי את זה לא פחות ממנה.
"כל המשפחה שלך מסתכלת. ואני לא סומכת עליך ועל הלשון החוצפנית שלך" היא מלמלה, תופסת בידי ומושכת אותי לאיפה שכולם רוקדים.
כולל אחותי והדפוק הזה.
"תפסיק לחשוב על הילד המסכן יואי. תתרכז בי" היא מחייכת, ידיה מסביב עורפי ואני מושך אותה קרוב אליי מהמותניים שלה.
אנחנו זזים באיטיות לשיר, העיניים שלנו נעולות אחת על השניה, ולרגע, לרגע זה הרגיש כאילו אין אף אחד בעולם הזה מלבדה.
כאילו זה רק שנינו, ביחד, גוף צמוד לגוף, וכל מה שיכולתי להתרכז בו זה היופי שלה בשמלה הזאת.
"יואי" קולה העיר אותי ושמעתי כיחכוך גרון מאחוריי, הסתובבתי למראה של אבא שלי.
האבא שלא ראיתי כבר חודשים.
"היי" מלמלתי ובאתי ללחוץ את ידו, הוא הושיט יד בחזרה בחיוך מרוצה.
"אבא, תכיר, זאת קייטי. היא גרה מולנו" מלמלתי בחיוך, הוא הושיט את ידו לשלה ולחץ אותה בחיוך צבוע.
היא הביטה בי ואז בו, ואז נעלה את עיניה על שלי, כאילו שואלת אותי אם זה בסדר שהיא תלך ותשאיר את שנינו לדבר.
הנהנתי לה ונשקתי את לחיה, והיא מלמלה משהו על זה שהיא הולכת לדבר עם אמא שלי.
"השגת לעצמך אחת יפה, יואי" הוא מלמל כשהביט בה הולכת ואז החזיר את מבטו אליי.
"יש בה הרבה יותר מרק היופי שלה" מלמלתי כתשובה, ארס בקולי.
כעסתי, כעסתי עליו שהוא לא היה שם, כעסתי עליו שהוא יכול פשוט להופיע באיחור של שעה כאילו כלום לא קרה.
"מה שתגיד. בכל מקרה!" הוא חייך, מעביר מבט על גופי ואז מחזיר לעיניי.
"מתי אתה מתכנן לחזור להתאמן?" הוא שאל בחיוך שלא התשקף בעיניו.
"החל ממחר." השבתי, לא מעוניין בשיחה איתו.
אני יודע שהוא מנסה, שככה זה עבודה, שהיא לוקחת זמן ולפעמים יותר מידי ממנו.
הוא שוכח שלהיות אבא זה העבודה השניה שלו.

פאק! אני כבר התרגלתי, אבל זה לא מגיע ללילי.
היא צריכה לגדול עם אבא.
אסור שהיא תחשוב שככה אהבה נראית. שאהבה זה להתעלם אחד מהשני, לסנן שיחות, לא לראות את הפנים אחד של השני במשך חודשים.
"יופי. יופי. אני שמח לראות שהבראת" הוא נראה לא מעוניין בשיחה וגילגלתי עיניי.
"כן כן. בכל מקרה, אני הולך להצטרף לקייט. עוד משהו?" שאלתי באותו הטון הלא מעוניין שלו, מת לחזור לידיים שלה ורותח שהוא הרס לנו את הריקוד.
"אני יודע שאתה צעיר, ועוד יש לך זמן, אבל אל תשים את כל הביטחון על אישה אחת. תמיד תדאג שיהיו לך עוד כמה בצד שיבואו אם תקרא להן" הוא הניח יד על כתפי וניערתי אותה במהירות, הולך לקייטי לפני שאעיף לו אגרוף לפנים.
איך הוא יכול לדבר ככה? בן אדם נשוי. עם ילדה.
מה הוא יחשוב אם יתייחסו ללילי ככה?
בן זונה.
ככה הוא מתייחס לאמא? פאקינג בן אלף.
"היי קייט" חייכתי ונשקתי בעדינות לשתפיה, אימי הסתכלה עליי בחיוך מרוצה.
"אני שמחה לראות שאתם סוף סוף יוצאים. למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" היא מצחקקת מעט, ידי מונחת בשיפול גבה של קייטי.
"למה את מתכוונת הרבה זמן?" שאלתי בגיחוך
"אני אמא שלך, חשבת שאני לא שמה לב שכל פעם שהיא יוצאת אתה יוצא מיד, בטענה שאתה זורק את הזבל, למרות שאתה לא לוקח איתך כלום? אמא יודעת יואי. אמא יודעת" היא מחייכת וקייטי מרימה גבה.
"הוא עשה את זה?" היא מחייכת, מעבירה את מבטה ביני לבין אימי.
אמא מהנהנת, חיוך קטן על שפתיה.
"ראיתי איך שניכם הסתכלתם אחד על השניה. מאוהבים על כל הראש אה?" החיוך שלה גדל, וכך גם שלי ושל קייטי
הצמדתי את קייטי אליי, נושק לראשה.
"כן, כן משהו כזה" גיחכתי וליטפתי את מותניה ברכושניות.
הסתכלתי על הפנים של אמא שלי, על העיניים העייפות שלה, השקיות מתחתיהן נראו בבירור אפילו שקייטי איפרה אותה.

איך אבא שלי קיבל מישהי מושלמת כמוהה?
זה תמיד היה ככה? הוא מתייחס אליה כאילו היא כלום? זה לא מגיע לה. מגיע לה יותר טוב ממנו.
הוא עובד, הוא מביא כסף הביתה ואני לא אמור לכעוס עליו בגלל זה.
אבל הוא שוכח שיש אנשים שמחכים לו.
שיש אישה שסומכת עליו.
שיש ילדה שבקושי זוכרת את הפנים של אבא שלה.
שיש ילד שנאלץ ללמוד איך להיות גבר בלעדיו, שעדיין לומד.
"טוב, ראיתי שאבא שלך הגיע. אני איגש להגיד לו שלום. עוד מעט נתחיל לאכול, אל תלכו לשום מקום ציפוריי אהבה." היא נשקה ללחיי ואז חיבקה את קייטי, ניגשת להגיד שלום לאבא שאפילו לא בא לומר לה את זה בעצמו.
"יואי תירגע, הכל בסדר?" קייטי הביטה בעיניי, איך היא שמה לב בכלל שאני לא רגוע?
היא מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
"אני פשוט.. פאק. איך היא סיימה איתו? איך אמא שלי נשארה עם גבר כמוהו?" מלמלתי בעצב, מתיישב על שולחן הארוחה ומגרד בראשי.
"דברים כאלה יכולים לקרות. אבל אני בטוחה שיום אחד זה ישתנה יואי. אני בטוחה שיום אחד היא תזכה לטוב שמגיע לה" היא נשקה לראשי והתיישבה לידי, ידה מחזיקה בשלי.
השענתי את ראשי עליה, מפהק בעייפות.
"אני מקווה לזה גם."
.
.
.