אהבה מכאיבה

פרק 4

נ.מ יואי
התלבשתי במהירות, מתעלם מדריה שכועסת עליי ברקע.
בצדק. אני משאיר אותה עירומה ולבד.
אבל קייטי חשובה לי הרבה יותר.
"סליחה" מלמלתי כששמתי את הגקט, לוקח את הטלפון ויוצא משם.
רצתי כמו שלא רצתי בחיים, עושה את כל הקיצורי דרך, ממהר, מפחד.
היא בכתה. היא רצתה להגיד לי משהו.
ולא הייתי שם בשבילה.
גרמתי לה להרגיש כמו חרא.
פאק!!
איך לעזאזל מוציאים בחורה כמוהה מהראש?
דפקתי על דלת ביתה בחזקה, אחרי כמה דקות של דפיקות לא נפסקות דמיאן פתח לי.
זין.
"מה אתה רוצה" הוא שאל כשהצמיד קרח ללסתו, מוזר.
"איפה קייטי?" שאלתי, נמנע מלהביט בעיניו.
"תקשיב לי טוב יחתיכת זבל אחד" דמיאן הצמיד אותי לקיר והפיל את הקרח על הרצפה.
"תתרחק. ממנה." הוא הזהיר בכעס.
"היא אחותי הקטנה. ואני מכיר אותך טוב מידי. תשמור ממנה פאקינג מרחק. היא לא אחת מהזונות שלך. היא פאקינג אחותי יואי." הוא החזיק בי בחוזקה, לא באמת מכאיב לי, אבל מאיים לכך.
"אני-ז-זה לא ככה דמיאן. אנחנו רק חברים. לא יותר ולא פחות. וגם לא נהיה." אמרתי, מרגיש את ליבי מתנפץ עקב המילים שיצאו מפי.
לצערי, האמנתי להן.
היא לא תאהב אותי. אי אפשר לאהוב אותי.
"יואי?" קולה העדין של קייטי נשמע, היא הייתה מאחוריי הקיר.
פאק כמה מזה היא שמעה?
"קייטי מה ששמעת אני יכול להסב-" ניסיתי לדבר אך היא קטעה אותי. "להסביר מה? דמיאן אין לך מה לדאוג. אני ויואי סתם חברים. משלמים לי כדי להסתובב איתו. תירגע. הוא לעולם לא יהיה יותר מסתם חבר, אולי אפילו חבר הכי טוב. אבל אני ויואי יוצאים? איכס. לעולם לא" היא צחקה ודיברה בקלילות, לא מבינה אפילו מה היא גרמה לי להרגיש כרגע.
הלב שלי התנפץ למיליון רסיסים, בחיים לא הרגשתי נוראי כמו שהרגשתי עכשיו.
אני לעולם לא אהיה איתה.
כל תקווה שהייתה בי, התנפצה.
"רצית לדבר איתי על משהו?" גייסתי את הקול הכי קר שיכולתי להוציא, מופתע מכמה חסר רגישות אני יכול להישמע.
"לא, לא משנה" היא מלמלה בבילבול והנהנתי, יוצא מאחזיתו של דמיאן ומתקדם לביתי, לא אומר שלום.
נכנסתי ישירות לחדרי ומילאתי אמבטיה, פותח בקבוק וויסקי ושותה ישירות ממנו.
"היא לעולם לא תרצה אותי" אמרתי בכאב, לוקח עוד שלוק מהבקבוק ומניח אותו על הרצפה, צולע לעבר האמבטיה.
לקחתי אוויר ונכנסתי מתחת למים, מרגיש את עצמי נחנק אבל אוהב את זה.
את הכאב.
את חוסר החמצן.
יצאתי לאחר כמה דקות, משתעל ומתקשה לנשום.
לקחתי עוד כמה לגימות מהוויסקי, לוקח סכין שתמיד נמצאת לי על השידה בשירותים.
"יואי? מה הקטע עם הסכין מה אתה עושה איתה?" גרהארד יצא מהשירותים שלי עם הסכין החדה והמשויפת שלי. הסכין שלי.
"ברית מילה" מלמלתי בצחוק, גורם לגרהארד לגחך.
"נו גבר ברצינות, למה אתה צריך סכין בשירותים?" הוא שאל שוב, עוצר את חיוכו בכוח.
"שוב אני אגיד לך, ברית מילה. לאיית לך?" צחקתי שוב, לא מצליח למצוא בראשי תירוץ מתאים.
"אידיוט" גרהארד מילמל והניח את הסכין בחזרה על השידה, כבר לא מחפש את התשובה.
תמיד זה ככה. אני מתחמק משאלות בבדיחה. אף פעם הוא לא חושד. הוא החבר הכי טוב שלי, ואני אוהב אותו, אבל הוא מפגר לגמרי.
צחקקתי כשהזיכרון הגיע לראשי, אוחז ומסובב את הסכין עם ידי, משחק איתה.
כבר הרבה זמן שלא עשיתי את זה.
דחפתי את הסכין עמוק על עורי והזזתי, מחייך מתחושת הצריבה הפתאומית, מהאנדרנלין שזורם בגופי מההלם, מתחושת הדם החמים שנוזל ממני.
עושה חתך ארוך ועמוק.
נשכתי את שפתיי כשעשיתי עוד חתך, מעט עמוק יותר מהקודם, מודע לזה שטיפה עמוק יותר וכבר אצטרך תפרים.
נאנחתי בהקלה כשהכאב הנפשי התחלף בפיזי, מחייך מההרגשה השורפת כשנכנסתי לאמבטיה שוב, הסבון והמים התערבבו עם דם, שורפים את פצעיי הטריים.
למדתי איך להסתיר את זה במלתחות, כמה תחבושות ולמלמל 'פציעה מהמשחק' ואף אחד לא שואל שאלות
השריטות הרדודות על הידיים הן מחתולים.
והגוף שלי שמכוסה בסימנים כחולים זה הפוטבול, כלל לא סימנים מאיך שאני דופק את עצמי בקיר, מרביץ, בועט.
לחצתי על הפצע, מוציא ממנו כמות מכובדת של דם וכאב אין סופי.
יצאתי מהמקלחת, מתנגב, צופה במגבת עם הדם, מחייך.
לקחתי תחבושות וליפפתי סביב הפצעים, מודע לזה שיקח כמה שבועות עד שיחלימו כראוי.
כמובן שצלקות ישארו, אבל מה אכפת לי.
אף בחורה לא שמה לב, ובחורים במלתחות אוכלים את השקרים שלי בכפית.
היא לא רוצה אותי. והיא גם לא תרצה. לא יותר מחבר טוב.
המילים שלה התנגנו בראשי, קולה כבר לא מרגיש חם ונעים.
אלא דוקר אותי ומכאיב לי יותר מכל דבר אחר.
דמעה נזלה על פניי ומיהרתי למחוק אותה.
ברור שהיא לא תרצה אותך פאקינג תינוק. בוכה? על בחורה? מה לעזאזל יואי.
תתגבר.
תהיה גבר.
פתחתי את הטלווזיה ושמתי איזה סדרה רנדומלית, מנסה להתרכז במה שקורה על המסך.
הכל חוץ מלחשוב עליה.
אני שונא את זה. אני שונא את זה כל כך.
שונא את זה שאני לא יכול לשנוא אותה.

נ.מ קייטי
"ז-זה לא ככה דמיאן, אנחנו רק חברים. לא יותר ולא פחות. וגם לא נהיה" צוטטתי לשיחה שלהם, אבל המשפט הזה הוא היחיד שמשך את תשומת ליבי.
רק חברים. לא פחות ולא יותר. וגם לא נהיה.
הוא באמת חושב ככה? טוב, אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת.
לא חשבתי לרגע שהוא רוצה אותי.
הייתה בי תקווה קטנה. תקווה שהתנפצה ברגע שהמשפט הזה יצא מפיו.
"קייטי מה ששמעת אני יכול להסב-" הוא ניסה להגיד כשראה אותי יוצאת מהקיר שהתחבאתי מאחוריו, מסתכל עליי עם עצב בעניו.
מה הוא כבר יכול להסביר? הוא לא רוצה אותי. סוף פסוק.
"להסביר מה? דמיאן אין לך מה לדאוג. אני ויואי סתם חברים. משלמים לי כדי להסתובב איתו. תירגע. הוא לעולם לא יהיה סתם מחבר, אולי אפילו חבר הכי טוב. אבל אני ויואי יוצאים? איכס. לעולם לא" דיברתי לדמיאן ונמנעתי מלהביט לעיניו של יואי, יודעת טוב מאוד שליואי אני לא מסוגלת לשקר ככה.
צחקתי ודיברתי בקלילות, אבל בתוכי נשברתי.
הוא כל מה שאני אי פעם רציתי.
ןעכשיו זה סופי.
לא יהיה בנינו כלום. לעולם.
החזקתי את הדמעות שידעתי שעומדות להתפרץ.
"רצית לדבר איתי על משהו?" יואי שאל בקול משונה  קר, מפחיד. זה לא הרגיש כמו יואי. זה כאילו יצור חסר רגשות החליף אותו. ועכשיו נשאר ממנו רק קליפת אדם.
הוא עצוב שאמרתי את זה? לא. אין סיכוי.
הוא פשוט בועס כי הוצאתי אותו מזיון טוב בשביל כלום.
כואב אפילו לחשוב על זה.
"לא-לא משנה" מלמלתי בבילבול שלא הצלחתי להסוות.
הוא השתחרר מאחיזתו של אחי, ופשוט הלך.
בלי שלום. בלי כלום. בלי בדיחה.
פשוט לקח את הרגליים שלו, והלך.
הוא אפילו לא הסתכל אליי.
התעלמתי מדמיאן שניסה לדבר איתי ורצתי לחדרי, נועלת את הדלת ומתחילה לבכות.
לבכות כמו שלא בכיתי בחיים.
הדמעות נזלו ולא הצלחתי לעצור את ההתייפחות שלי.
הוא כל מה שאני רוצה. ואני חושבת שהרסתי כל סיכוי שנהיה ביחד.
בכיתי בחזקוה, נופלת על הרצפה ונושכת את ידי, משתדלת לא להעיר את אבי.
רק זה חסר לי עכשיו.
הרסתי הכל. למה לא יכולתי פשוט לסתום את הפה? נראה שיש דבר שאבא שלי צודק בו.
אם הייתי מתנהגת כמו תכשיט ולא מעבר עוד היה לי וליואי סיכוי.
אבל הרסתי הכל.
כמו שאני תמיד עושה.
.
.
.
טוב אני יודעת שאמרתי כמה ימים אבל הייתה לי רבע שעה פנויה לפני בית ספר אז תיקנתי הכל.
מחשבות?