אהבה מכאיבה

פרק 22

נ.מ יואי
אני רוצה לחתוך את עצמי.
אני נואש לכאב הזה כל כך פאקינג חזק.
כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה התחושה הזאת של הסכין עוברת באיטיות על גופי, תחושת הדם החמים שנוזל..
פאק!
הבטחתי לאמא שאני לא אעשה את זה יותר.
אבל הפיתוי כל כך גדול.
עברו כבר חמישה ימים מאז שקמתי.
חמישה ימים שהכל כל כך פאקינג טוב. אני מרגיש טוב יותר. אני מוקף באהבה.
כולם מדברים איתי, ואני שומע. אני מקשיב. קיייטי פה כל יום עד ששעות הביקור נגמרות, לילי ישנה פה רוב הזמן ואימי בקושי עוזבת.
הכל פאקינג מושלם.
אני לא יודע למה הפאקינג צורך לפגוע בעצמי מתעצם מרגע לרגע.
כאילו ככל שהחיים שלי טובים יותר ככה אני מחפש יותר את הקאצ'.
את מה שלא בסדר.
את מה שדפוק.
את השקרים, את הפחד, את הכאב.
כאילו הראש שלי פשוט מסרב להאמין שאין בעיה.
אבל ברור שיש בעיה.
אני הבעיה.
הצמידו לי פסיכיאטרית. אף אחד לא יודע על זה חוץ מאמא.
היא באה אחרי שעות הביקור, כדי שלא ידעו על הפגישות שיש לי איתה.
כמה שאפשר להחשיב את זה פגישות.
זה שעה שלמה שלה מנסה לשאול אותי שאלות ולגרום לי לדבר, ואני שותק ובוהה בקיר.
כל פאיקנג פעם.
אמא שלי לא אומרת את זה, אבל היא מאוכזבת. אני רואה לה את זה בעיניים.
וזה לא שאני לא רוצה לדבר, זה לא שאני לא רוצה לפרוק.
כי אני רוצה. אני צריך כתף להישען עליה כבר כל כך פאקינג הרבה זמן.
אבל אני פשוט לא מסוגל, אני מרגיש כאילו ברגע שאפתח את פי אנשים יצאו ממחבואים בחדר ויצחקו עליי.
אני רוצה לדבר, אני מפחד מהתוצאות.
מה אם היא תחליט שאני משוגע אם אני אגיד לה מה אני באמת באמת מרגיש?
כאילו הכל חלום.. כאילו שום דבר לא פאקינג אמיתי.
כאילו אני הולך להתעורר בקרוב ולגלות שדמיינתי הכל.
זה מרגיש כאילו אני חי במשחק מחשב.
פאק! איך היא לא תחשוב שאני משוגע?
אפילו אני חושב שאני משוגע.
למה אני כזה? למה אני לא אחר? למה משהו כל כך דפוק אצלי שאני פאקינג רוצה לחתוך את עצמי בשביל להירגע?!
אני לא פאקינג נורמלי בראש.
אני לא פאקינג בסדר.
אני שבור.
שבור לגמרי.
אבל כל פעם שקייטי כאן.. אלוהים כל פעם שהיא כאן אני מרגיש שלם.
כאילו זה רק אני והיא בעולם.
כאילו הכל.. טוב.
היא עושה אותי שמח. היא עושה אותי בן אדם טוב יותר.
אני והיא יוצאים לכמה זמן? חודש? אולי?
פחות כנראה.
ואני כבר מרגיש כאילו היא החמצן שלי.
היא הסם שלי. אני לא יכול לחיות בלעדיה.
כל רגע שהיא לא כאן זה רגע מבוזבז.
פאק אני שונא כמה חזק נפלתי.
אבל איך אפשר שלא? עם השיער הזה.. והשפתיים האלה.. העיניים שלה..
גנחתי בתיסכול כשהחבר שלי עמד דום מהתמונה שלה שעלתה בראשי.
אפילו לא חשבתי עליה בקטע מיני.
פשוט דמיינתי אותה.
עם בגדים מלאים ובחיוך
אבל הדם שזרם לאיברי גורם לי לדמיין אותה בצורה אחרת..
היא. עירומה. במיטה שלי. רגליים פתוחות. פנים סמוקות. ואני עירום, ביחד איתה. עדיף בתוכה.
פאק!

נ.מ קייטי
חמישה ימים.
חמישה ימים שאני לא עוזבת את יואי.
חמישה ימים שאנחנו מנצלים כל רגע שיש לנו ביחד כדי להתנשק.
ואנחנו לא הולכים רחוק יותר.
חמישה ימים שהרופא בא כל כמה שעות להחליף לו תחבושות.
חמישה ימים שהוא צריך עזרה בללכת לפאקינג שירותים.
חמישה ימים שכל ערב מחדש אני צריכה לעזוב אותו, ושוב לראות את העיניים העצובות שלו כשאני הולכת.
מפחיד אותי כמה הרגשות שלי חזקים אליו.
אני נואשת להרגיש את המגע שלו.
אני נואשת לשמוע את הצחוק שלו, את הקול שלו.
כל פעם שהוא עושה בדיחה מטומטמת אני מתאהבת בו יותר ויותר.
כל שעה שאני בלעדיו היא שעה מבוזבזת.
קשה לי לישון בלילה.
אני רוצה אותו לידי.
אני צריכה אותו לידי.
ולהסתיר את הכל מדמיאן.. אלוהים.
הוא לא בא כל יום, ומחרפן אותו שאני כן.
אני תמיד ממלמלת משהו על שכנות טובה.
אבל אני מפחדת שהוא יתחיל לחשוד.
אם אני אספר לו עליי ועל יואי.. אלוהים.
אני מפחדת מהתגובה שלו.
אני אחותו הקטנה.
יואי הוא חבר שלו.
אני לא יודעת כמה חברים באמת טובים הם, אבל כן יודעת שהם יוצאים לפעמים למסיבות וכאלה ביחד.
אם הוא ידע החברות שלהם תיהרס.
דמעה בוגדנית נזלה מעיני ומיהרתי לנגב אותה.
אלוהים למה הכל צריך להיות כזה מסובך?
איך שנכנסתי הביתה, פניתי למטבח במטרה להכין ארוחת ערב.
בבוקר לפני שאני יוצאת אני מכינה בוקר וצהריים, ובערב ממהרת להכין לפני שאבא שלי קם.
אבל לפי ריח האלכוהול שחדר לאפי הוא כבר ער.
ליבי פעם במהירות עד שחשבתי שהוא יצא מחזי.
תירגעי קייטי. אל תעשי הרבה רעש. יהיה בסדר.
פשוט תנשמי.
לקחתי נשימה עמוקה, ועשיתי את צעדיי אל עבר הארון, לוקחת חבילת ספגטי ומרתיחה סיר.
ספגטי בולונז.
אבא אוהב את זה.
אולי זה ירגיע אותו?
פתחתי את המקפיא ונשמתי בהקלה כשכן מצאתי בו בשר לבולונז.
אני צריכה לעשות קניות.
כל הזמן שלא הייתי פה אילתרתי ארוחות משאריות שהיו במקרר ובארון.
אבל באמת שעכשיו כבר אין כלום.
המקפיא ריק מלבד הבשר, ולחמניות שפג תוקפן.
בארון יש עוד חצי חבילת בפגטי.
והמקרר ריק מלבד מלפפון מלא בעובש.
אני צריכה ללכת מחר לקניות.
שאני אשלח את דמיאן?
לא. הוא לא ידע.
אבל אני אוכל לעשות רשימה?
מה אם הוא לא ירצה?
ומה יהיה התירוץ שלי?
אני רוצה לראות את יואי, אבל דמיאן לא אמור לדעת.
ואני תמיד הולכת לקניות. אפילו נהנת מזה. הוא יחשוד.
פאק!
יואי משתחרר רק עוד שבועיים, ואנחנו לא נשרוד שבועיים בלי אוכל.
להגיד לו שאני לא באה מחר?
סיימתי להכין את האוכל בעוד במחשבות מכרסמות את ראשי, שטפתי את הכלים והכנתי לאבי צלחת ושמתי אותה במיקרו.
כרגיל.
עליתי לחדרי על קצות האצבעות, סגרתי את דלתי ונעלתי, קופצת לשמע הקליק הקטן של הנעילה.
חייגתי ליואי, הוא ענה אחרי צלצול וחצי.
"יואי?" שאלתי בחיוך קטן
"מה? מי זה? מה אתה עושה לי בטלפון? אני מכיר אותך?" עד לפה יכולתי לראות את החיוך המרוח על פניו, איך שהעיניים שלו מתכווצות כשהוא צוחק והכתפיים הרחבות שלו עולות ויורדות כל רגע.
"אוי. תשתוק" מלמלתי בקול מיואש, אך לא הייתי מיואשת. אפילו לא לרגע. יואי בחיים לא יאייש אותי.
דממה נשמעה לכמה שניות, שבהן רק הנשימות המהירות שלי נשמעות.
"קייטי? הכל בסדר?" יואי שאל בדאגה, איכשהו יודע שמשהו לא בסדר רק בגלל דממה קטנה.
"אנ-אני" ניסיתי להגיד אבל לא הצלחתי לדבר מבלי להוציא את הגוש בגרוני שתקוע שם,
אלוהים קייטי תירגעי.
אז לא תראי אותו לכמה שעות, לא סוף העולם.
יהיה בסדר.
"קייט. אני פה. את מה?" הוא שאל ברוגע, רוגע שלמדתי כמה באמת מאפיין את יואי.
פעם נהגתי לחשוב שרוגע לא מאפיין אותו, שהוא בן אדם מאוד פעיל שאף פעם לא נרגע.
אבל למדתי להכיר את יואי, איך שבסיטואציות מלחיצות הוא מסוגל להיות קר כקרח.
"אני אבוא מחר איזה שעה שעתיים מאוחר יותר. אני חייבת לצאת לקניות סליחה" מלמלתי מהר ובעצב שקיוויתי שלא נשמע בקולי.
אני מגזימה.
אני אאשים את המחזור.
"אוקיי. אני שמח לשמוע שאת יוצאת לקניות ולא דוחה את זה רק כדי לראות אותי. זה בסדר, אני לא כועס ולא עצוב. רק תדאגי לקנות לי איזה בקבוק שוקו כן?" ציפיתי שהוא יכעס, לא יודעת למה אבל ציפיתי, אבל במקום קולו נשמע מחויך.
חייכתי גם.
"נחשוב עליך" מלמלתי ובאתי לנתק לפני שקולו נשמע שוב.
"אה וקייט?" הוא שאל, פרפרים עפו בבטני לשם הכינוי הקטן הזה שמסב לי כל כך הרבה אושר לשמוע מפיו.
"ממ?" מלמלתי בהיסח דעת, נשכבת על המיטה ופותחת ספר.
"את ב'זמן הנשי' שלך בחודש נכון?" הוא שאל בגיחוך, פערתי את עיניי והספר נשמט מידי.
"תקשיב לי טוב יחתיכת דב-" לא יכולתי להמשיך את הקללות כי קול ניתוק נשמע.
כלב!
לא, כלבים הם חמדמדים. כלב זה מחמאה בשבילו.
חזיר!! האמת שאני גם די אוהבת חזירים, אוף.
אמממ
חתיכת עכביש! כן, זה טוב. עכבישים דוחים. עם הרגליים האורכות שלהם וה.. איו אפילו לחשוב על זה אני לא מסוגלת מבלי שתחושת בחילה תעלה בגרוני.
חייכתי והרמתי את הספר מהרצפה, חוזרת לעמוד שהייתי בו לפני ההפרעה המאוד לא נחמדה הזאת של החוצפן.
החוצפן שאני כל כך. כל כך. מתה שיהיה איתי במיטה.
ויבצע עליי כל מה שאני קוראת.
.
.
.
"He fell first, but she fell harder"
אני יודעת שהמשפט הולך הפוך בדרך כלל אבל בכל זאת💁‍♀️
פרק הבא ב9 הצבעות
וסליחה שלא העליתי אתמול! הלכתי לישון מבלי לבדוק את הווטפאד. טעות שלי