אהבה מכאיבה

חלק 17

נ.מ יואי
סליחה גרהארד אבל הלוואי שתחזיר את קייטי לפה.
אני רוצה אותה. היא מרגיעה אותי.
ומה אם דמיאן יעזוב אותה שם עם פאקינג גייק? מי יודע מה הוא יעשה לה??
אני לא יכול להגן עליה אתה חייב להחליף אותי.
"יואי, גבר. באמת דפקת חתיכת מופע" רציתי להגיד לו שהוא כבר אמר את זה ולצחוק עליו, אבל כמובן- לא פאקינג יכולתי.
קומה מזדיינת.
"חסר לך שאתה לא יוצא מזה אה?" גרהארד גיחך, אבל ידעתי טוב מאוד שדמעות בטח עומדות בעיניו.
הוא בחור טוב, הוא החבר הכי טוב שלי, ואני חשוב לו.
אני יודע את זה.
והוא מנסה להיות חזק. אלוהים הוא כל כך גרוע בזה.
"זה מרגיש מטומטם אתה יודע? אני מדבר אליך וזה נראה כאילו אתה ישן. כאילו כל רגע אתה אמור לקום ולצחוק עליי. כאילו הכל מתיחה אחת גדולה" הוא מילמל שוב, יכולתי לדמיין איך הוא מגרד בראשו, דבר שהוא עושה כל פעם כשהוא עצוב או כועס.
"אתה.. אתה חייב לצאת מזה גבר. מה עם קייטי? לא יצא לכם להיות ביחד עדיין. תצא מזה, אם לא בשבילי אז בשבילה. אתה יודע.. הרופא אמר לי שיש לך המון חתכים על הירך. אני.. אני לא יודע מה לחשוב. הוא אמר שנראה שאתה עשית את זה לעצמך. אבל.. מה אם זאת רק הייתה קטטה שהשתבשה? פנטזיית סקס מוזרה? פציעות מגדר או משהו? אני חושב שאני רק מנסה לשכנע את עצמי שלא נתתי לחבר הכי טוב שלי לפגוע בעצמו מבלי לשים לב. אני מפחד יואי. אני כל כך מפחד לאבד אותך. אתה בן זונה מזוכיסט. אבל אתה חשוב לי. גם אם לעולם לא אגיד לך את זה כשהעיניים שלך פתוחות ואתה מסוגל להגיב. לא יודע. אולי חלק ממני מקווה שאתה לא באמת שומע, אבל אם ככה אני באמת משוגע. אני.. אני לא יודע אפילו מה להגיד כל כך. אתה הפחדת אותי כל כך כשירקת דם והתעלפת שם, רגע אחד נראת כל כך בריא כולך צוחק ומחייך, ורגע אחר כך מעולף על נרצפה, לבן וחיוור. אני לא יודע מה אני אעשה אם אני אאבד אותך בן אדם. אני יודע שהרופא אמר שתתאושש, שאין סיבה לדאוג, שהסיכויים שתיתקע בקומה הם אפסיים.. אבל הכאב שלך היה כל אך גרוע שהסכמת לקומה. ואתה אחד שיודע לסבול כאב בשקט. אני לא יודע. יש לך כל כך הרבה מזל בחיים, הרי יש לך חבר כמוני, אולי זה שאב את כל המזל ממך?" קולו היה חנוק והוא גיחך לקראת הסוף, הייתי בטוח שהאידיוט בוכה לי על יד המיטה.
לא ידעתי שיש סיכוי שאני אתקע בקומה הזאת.
אפסי זה עדיין סיכוי.
ואני באמת כל כך מזליסט בחיים.
יש לי הכל.
אולי אפילו יותר מידי.
יש סיכוי שבאמת נגמר לי המזל? שזה השלבים הראשונים של המוות שלי? או השלבים הראשונים של חוסר שליטה? של חוסר יכולת? של חוסר אונים תמידי?
"יואי פשוט תקום כבר חתיכת אידיוט. הדאגת את כולם שם, המאמן החדש לא מפסיק לשאול אותי מה שלומך. והוא מכיר אותך ליום יואי! ליום! וכבר אתה תקוע לו בראש. הוא נראה לי כמו מאמן טוב יואי. נדיב ונחמד כזה. אכפתי. אחד שלא יימאס לו מאיתנו, אפילו ממך. די מה אני עושה? מדבר לבן אדם בקומה. כאילו אתה תשמע אותי. אני.. אני פשוט.. פאק!" גרהארד צעק לקראת הסוף, גורם לי לגחך בראשי.
הוא בהחלט לא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.
אבל זה דבר טוב. זה גרהארד. הוא מי שהוא.
זה למה אני חבר כל כך טוב שלו.
אבל אם אני הייתי רואה אותו שוכב מעולף על מיטה כנראה הייתי מתחרפן לא פחות.
"אני.. סליחה. אני הולך. אני אחזור. נראלי" גרהארד מילמל ושמעתי את הדלת נפתחת.
"באמת מבקש סליחה מבן אדם בקומה מה אני חושב לע-" הספקתי לשמוע לפני שהדלת נסגרה.
שקט.
אלוהים אני לא אוהב להיות ללבד.
תקוע בתוך המוח שלי.
תחזור. שמישהו יבוא.
אני צריך אתכם פה.
למה אתם הולכים?
למה כולכם עוזבים אותי?