אהבה מכאיבה

פרק 10

נ.מ קייטי
לא ישנתי בלילה.
ניסיתי.
לא הצלחתי.
המשכתי להחזיק בגרוני הכאוב, מנסה להשתלט על הדמעות שלא נגמרו.
אבל הזריחה מבצבצת מחלוני, ואני מבינה שלישון אני כבר לא אצליח.
אני לא יודעת מה עם יואי.
אני זוכרת אותו בקושי לפני שהתעלפתי, וכשהתעוררתי כעבור שעתיים, דמיאן ישב ליד מיטתי.
אבל לא יואי.
שמחתי  כמובן, שדמיאן היה פה לדבר איתי ולהסיח את דעתי.
אפילו אם בסופו של דבר הוא יצא לי מהחדר, מנקה את המטבח כי פשוט לא יכולתי.
אין לי מושג מה קרה עם אבי, ואני גם לא כל כך רוצה לדעת.
אני מנסה לנפח לעצמי בועה בה הכל בסדר, שום דבר רע לא קורה, אך אני ממשיכה לנפץ אותה שוב ושוב.
כל פעם שאני לא חושבת על זה, קורה משהו הכי קטן שגורם לי להיזכר.
את הסימן הגדול והמכוער על פניי הסתרתי כמה שיכולתי, את סימן היד על צווארי כיסיתי לגמרי.
אך עיני הנפוחה הסיטה את כל תשומת ליבי אליה כשהיבטתי במראה.
אני כל כך עייפה. אבל כל פעם שאני עוצמת עיניים אני מדמיינת איזה סיוט וקמה כמה דקות לאחר מכן.
אבי הכה אותי.
צירוף המילים האלו בער לי בכל מקום לגוף, הורג אותי מבפנים, שובר ומרסק אותי יותר ממה שאבי אי פעם יוכל.
המבט הפגוע של יואי רדף אותי, עיני פעמה מכאב, אכזבה ועצב מילאו את ראשי ולא נסו.
אני רוצה למות.
פשוט למות.
נכנסתי למקלחת, מנסה להשכיח את המחשבות מראשי במים קפואים והמון סבון, מה שכמובן לא עבד. ההרגשה הזאת, של החניקה, של הפחד ושל הכאב.. היא לא עוזבת את גופי לרגע.
הכל כאב לי. גופי הרגיש כאילו הוא עולה באש למרות מי הקרח ששטפו אותו.
עמדתי במקלחת, בוכה ונשענת על קיר, לא מצליחה להוציא את צמד המילים הזה מראשי.
'הוא הכה אותך'.
ועכשיו אני אמשיך לקרוא לו אבא? להכין לו ארוחות כל יום? לנקות את הבית מלכלוכים שהוא משאיר?
איך אני ממשיכה הלאה?
עכשיו אני מבינה איך דמיאן מרגיש.
זאת הרגשה כל כך נבגדת, זולה, מגעילה.
והרגשה של פחד טהור.
פחד טהור מהאדם שאני אמורה לאהוב יותר מכל.
פחד טהור מהאדם שאמור לאהוב אותי בלי תנאים, להקנות לי תחושת ביטחון ורוגע.
האדם שכבר לא אוכל להסתכל לו בעיניים יותר.
"קייטי תמהרי! אני גם צריך להתקלח!" דמיאן דפק על דלת המקלחת והבהיל אותי, גורם לצעקה חנוקה להישמע מפי ולי להישען על הקיר בבהלה.
"קייטי?" הוא שאל שוב בלחש.
"א-אני כמה דקות יוצאת." מלמלתי, מנסה לשמור על קולי גבוה ובעל ביטחון.
נכשלתי.
"אוקיי. תודה. סליחה" הוא מילמל, ויכולתי לדמיין כיצד הוא מגרד בראשו, לא בטוח מה הוא אמור לעשות או להגיד.
התלבשתי וצחצחתי שיניים במהירות, יוצאת לאחר 5 דקות ולא שניה יותר.
דמיאן חיכה לי בחוץ בבוקסר, בידיו בגדים ומגבת בכדי להיכנס למקלחת.
הוא הביט בפניי ונחנק לרגע, בולע את רוקו באימה.
"סליחה שלא הצלחתי להגן עלייך הפעם" מלמל ומשך אותי לחיבוק דוב גדול, אחד שלא הייתי רגילה לקבל מאחי.
"דיי! אתה מסריח" מלמלתי בחיוך, מתנערת בזרועותיו לאחר שהצמיד אותי לחזיהו, הוא שיחרר אותי וחייך.
"זאת אחותי" מילמל ובילגן את שיערי, גורם לי לגחך וללכת לסדר אותו בחדרי.
עיני הייתה נפוחה וראשי פעם מכאב, חזרתי להרגיש הכל אחרי שהתרחקתי מאחי הגדול.
פיזרתי עוד קצת מייקאפ על צווארי ועל פניי, מנסה לחשוב על תירוץ הולם לעיני הנפוחה.
אולי אני פשוט לא אלך היום?
לא עולה לי שום דבר הגיוני, ואני בכאבים מתמשכים.
הרמתי את הטלפון והתקשרתי ליואי, מתפללת בליבי שיענה.
"את בסדר?" ענה באמצע הצילצול הראשון, גיחכתי ומיהרתי לענות לו כשהבנתי שהוא לא צוחק.
"כן ברור. סתם רציתי לדעת איפה אתה?" שאלתי, ודממה נשמעה מהקו השני.
"אני לא יכול לשקר לך קייט. אני בחניון פה ליד הקניון. אבל אל תבואי. את לא רוצה לראות אותי ככה" מילמל בכאב אחרי כמה שניות של שקט, כאב שמעולם לא שמעתי בקולו קודם.
"יואי? אני בדרך" אמרתי וניתקתי, לא נותנת לו רגע להתנגד.
"דמי אני לא הולכת לבית ספר היום. אני יוצאת עם חברה. אני יודעת שמוקדם אבל אמרנו למה לא, יהיה כיף. כבר קבענו את זה לפני שבוע. אני זזה! אשתדל להיות זמינה" שיקרתי לאחי דרך דלת אטומה במצח נחושה.
ידעתי שאם יסתכל בעיניי הוא יראה בהן את השקר.
לא חיכיתי לתשובתו ויצאתי, נועלת את הנעליים בקושי כשירדתי במדרגות, עוצרת לרגע להביט למטבח המבריק שלא נראה בו שום סימן למה שהתרחש אתמול.
אחרי כמה דקות של בהייה, קלטתי כמה זמן עבר ומיהרתי לצאת, מתחילה בריצה לכיוון הקניון שזכרתי כל כך טוב.
"לאן את ממהרת? אני ממש פה יפהפיה!" שמעתי בחור צועק אבל התעלמתי, אפילו לא מביטה לכיוונו.
רק דבר אחד עמד מול עיניי.
יואי.
בחיים לא שמעתי אותו ככה.. שבור.
נראה היה שזה השפיע עליו הרבה יותר משרציתי להאמין.
ודאגתי לו.
דאגתי לו כל כך.
המשכתי לרוץ, מתעלמת מהמבטים המופתעים של אנשים סביבי.
רצה כמו שלא רצתי בחיים שלי, עושה פניות שלא הכרתי, מנסה קיצורי דרך חדשים, עוברת דרך שיחים ומתפרצת לכבישים.
הכל בשביל להגיע אליו מוקדם.
אני מפחדת שיפגע בעצמו.
כמובן, הוא אמר לי שהוא לא, שזה קטטה ולא מעבר.
אבל.. דמי אומר לכולם שהסימנים שלו הם מקטטה.
ואני מכירה את יואי, אבל האם אני באמת באמת מכירה אותו?
האם אני יודעת לזהות מתי הוא משקר ומתי הוא דובר אמת?
אף פעם לא חשבתי שזאת תהיה בעייה.
עצרתי, מתנשפת בכניסה לחניון, ממהרת מבין המכוניות ומחפשת במבטי את הבחור שלי.
קולטת אותו יושב בקצה, ראשו בין רגליו ובקבוק אלכוהול מנופץ לידו.
"יואי?" מלמלתי בשקט, מתמלאת בכוחות מחודשים ורצה אליו שוב בנחישות שלא ידעתי שקיימת בי.
.
.
.