אהבה מכאיבה

פרק 7

נ.מ יואי
"הטלפון שלו?" גרהארד שאל את הברמן שכתגובה רק הושיט לו את המכשיר המצחיק שלא הפסיק לצלצל.
"בוא" הוא מילמל והניח את ידי מסביב כתפו, נאחזתי בו וצלעתי לעבר הדלת אחריו.
"כמה שתית" הוא מילמל באנחה
"השעה 11 בלילה. אתה יודע כמה צריך לשתות כדי שהוא יעיף אותך כזה מוקדם?" הוא כעס עליי, גם אם הוא לא טרח לצעוק.
הדרך שעיניו מתכווצות ושיערו פרוע, משמע הוא שיחק בו, משמע הוא עצבני.
אפילו כשאני שיכור פיצוצים אני מבין את זה.
"שתיתי אחד, ועוד שתיים וחמש. וסגול. וכיסאות עם מקרונים." מלמלתי בחיוך שיכור ובילבול, גורם לו לנענע את ראשו בשקט.
נכנסתי אחריו למונית שהזמין, יושב איתו מאחורה בזמן שהוא מילמל איזה כתובת לנהג.
"למה שתית ככה יואי? אני מכיר אותך מספיק זמן כדי לדעת כשמשהו לא בסדר. ובחודשים האחרונים אתה לא אתה." 'בחודשים האחרונים?!' רציתי לצעוק עליו אך לא העזתי.
אפילו כשאני שיכור אני לא מסוגל להאשים אותו. אני לא רוצה לגרום לו להרגיש כמו חרא.
"אני אוהב אותה אחי." מלמלתי כשעצמתי עיניים ונשענתי על כתפו.
"כל כך" מלמלתי והרגשתי דמעות עומדות בעיניי.
"אוהב אותה? את מי? על מה אתה מדבר?" גרהארד ניער אותי מכתפו והסתכל לעיניי, ניצוץ של קנאה נראה בעיניו.
אם החבר האידיוט שלו מוצא מישהי לאהוב לפניו, הוא בחיים לא יצליח.
ידעתי שזה המחשבה שעוברת בראשו.
"אותה" מלמלתי והבטתי בין גרהארד 1 לגרהארד 2, לא יודע על מי מהם להסתכל.
"יואי תישאר מרוכז! מי זאת אותה?" הוא שאל שוב, מחזיק בראשי ומונע ממני לזוז.
הוא ידע שלא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות להבין מי זאת.
סימנתי בראשי 'לא' בשקט, מביט ברצפה בעצב.
"היא לעולם לא תאהב אותי בחזרה" מלמלתי בחיוך עצוב.
גרהארד הביט בעיני בעצב שלא יכל להסתיר.
"אתה אוהב את מי?" גרהארד שאל שוב כשראה שעיני מתחילות להיעצם.
"את האחת עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני. עם הנמשים הקטנים והאף החמוד. את טייקי" בלבלתי את שמה, גרהארד הסתכל עליי בבילבול.
"אתה מתכוון קייטי?" הוא שאל בשקט, אבל עיניי כבר נעצמו, וכבר לא שמעתי את קולו.
אני כל כך עייף.
אני רוצה לישון.
ולא לקום. לעולם.

* כמה שבועות אחריי *
נ.מ קייטי
"דמי זה כבר נהיה מוגזם" מלמלתי בכאב כשחבשתי את ידו.
אבי דקר אותו.
קצת מתחת לכתף, לא עמוק יותר מידי, אך גם לא רדוד.
יכולתי רק לדמיין את הכאב שאחי הגדול בטח מרגיש ומסתיר כדי לגרום לי להרגיש טוב.
"אין יותר מידי מה לעשות נגד זה. אבל אני בסדר אחות. זה לא כואב" הוא מילמל בחיוך שנראה מזויף, מסתיר כאב שנראה בבירור בעיניו.
"אתה חושב שנולדתי אתמול? אתה סובל! כל הגוף שלך מלא חבורות. ודמיאן. הוא דקר אותך! זאת רק הפעם הראשונה. לך תדע מה יכול לקרות. ואם בפעם הבאה זה יהיה בחזה? בצלע?" צעקתי עליו בדאגה, משתדלת בכל זאת לא להעיר את אבי הכועס.
"אז נחביא את הסכינים. קייטי אין לי שום דבר לעשות נגד זה. הוא אבא שלי. ואם נפנה לשירותיי הרווחה הם יפרידו אותנו. אני לא יכול לחיות בלעדייך מטומטמת אחת." הוא חייך חיוך עצוב, דואג להעליב אותי בסוף כדי שלא יראה כאילו הוא מראה לי יותר מידי חיבה. הרי בכל זאת, הוא אחי הגדול.
"אני לא יכולה ככה. אתה ממשיך להגן עליי. אתה חוטף כי אני לא. ואני ממשיכה לטעות דמי. אנחנו צריכים לעשות משהו!" הרגשתי אשמה, כמובן.
דמיאן רק ניסה להגן עליי.
עבר כבר חודש מאז אבא הכה אותו לראשונה,
וזה הרגיש כאילו זה קרה היום. ואבי לא מפסיק להכות אותו בגלל פאשלות שלי.
כי אני ממשיכה לטעות.
גם יואי מרוחק ממני. לא מדבר. לא צוחק.
אני כבר לא רואה אותו, אחי בקושי נמצא בבית, אבי הולך ומשתגע.
אני לבד.
"די קייטי אל תדברי ככה. אני חוטף כי הוא בן זונה. זה לא קשור אלייך. את לא טועה בכלום. הוא מטיל עלייך את הכל וזה לא אנושי. אין בן אדם אחד שיכול לעשות כל מה שאת עושה. ואם אני צריך לחטוף מכות בשביל שאחותי הקטנה תמשיך לחייך ותחיה בשלווה יחסית אני אחטוף ולא אתנגד לרגע." הוא חייך כשסיימתי לחבוש אותו, הבטתי בעיניו בדממה.
אני לא רוצה שהוא ימשיך לפגוע בעצמו ככה בשבילי.
הוא חשוב לי יותר מידי.
"טוב זזתי קייטי. תשמרי על עצמך. תתקשרי אליי אם יש בעיות." הוא נשק לראשי והלך, לא משאיר לי מקום להגיב, לצעוק עליו על זה שהוא הולך בזמן שיש פצע טרי על ידו.
אוף.
קמתי מהספה, אוחזת בכיסא כשסחרחורת תוקפת את ראשי.
פאק זה קורה לי כל פעם שאני עומדת אחרי ישיבה ממושכת.
אחזתי בראשי בכאב למספר שניות, עד שהתיישרתי והתקדמתי אל עבר המטבח.
פתחתי את המגירת סכום והעברתי את הכל לארון גבוה, כל כך גבוה שהשתמשתי שכיסא כדי להגיע לשם.
נוח זה לא יהיה. אבל שימושי כן.
הסתכלתי בכאב על הרצפה המלאה בדם, ריח פלדה אפף את החדר ורציתי להקיא.
בכאב נפשי עמוק, לקחתי מגב וסמרטוט ושפכתי מים על הרצפה, מתחילה לשטוף את המטבח.
זה לא עזר.
הדם היבש נדבק לרצפה, והייתי צריכה לשפשף אותו עם סקווץ של כלים.
"אלוהים" מלמלתי כשהתכופפתי והתחלתי לקרצף, מנסה לבלוע את הגוש שעמד בגרוני ולנשום מהפה בכדי לא להריח את הריח הנורא.
הדמעות איימו להתפרץ וניסתי לחשוב על משהו שמח, על כל מקום חוץ מפה.
דבר אחד עלה לראשי.
יותר נכון מישהו אחד.
יואי.
התגעגעתי אליו כל כך, והוא התרחק ממני לאחרונה, בקושי ראיתי אותו וזה הכאיב לי.
דמיינתי אותנו יושבים ביחד מול הטלווזיה, זורקים אחד על השניה פופקורן ושותים שוקו.
כמובן ששוקו. הוא כל כך אוהב את זה שזה לא בריא.
גיחכתי כדמיינתי את דמיאן הבריא והשמח דוחף את יואי רחוק ממני, מגונן למרות שדבר לא קורה בנינו, למרות תקוות השווא שלי שיקרה.
חייכתי בעצבות כשחזרתי למציאות הקשה, קולטת שקרצפתי את הרצםה מספיק, לוקחת שוב סמרטוט ומנקה את הדם שיצא מהבלטות, מבינה שסיימתי.
זרקתי את הסמרטוט והדלי לפח, לא רוצה לראות אותם יותר.
הכנתי ארוחת ערב הכי מהר שיכולתי, שמתי לאבי צלחת במיקרוגל כרגיל, ועליתי לחדר, דוחפת אוזניות לאוזניי ונרגעת מהמנגינה שזזה לפי פעימות ליבי. או להפך.
חייכתי כשקולו של אמינם נשמע ברקע, סופגת את מילות השיר בכאב.
דמיינתי את עצמי במקום רחוק.
כל מקום יהיה טוב יותר מפה.
.
.
.