אהבה מכאיבה

חלק 20

נ.מ קייטי
ישבתי עם דמיאן וגרהארד בקפיטריה, מגש מלא באוכל שדמיאן העמיס נמצא מולי, אבל לא יכולתי להגיע למצב שאני נוגעת בו.
יש לי בחילה.
יואי היה אמור לקום כבר. מה קרה לו? למה הוא לא ער?
אני דואגת לו. כל כך דואגת לו.
זה לא הגיוני!!
הרופא אמר.
הוא הבטיח.
"קייטי. את חשובה לו. אם הוא ידע שאת לא אוכלת מדאגה אליו זה יהרוג אותו" גרהארד לחש לי כששם לב שלא נגעתי במגש כבר 20 דקות שאנחנו פה.
דמעות עמדו בעיניי, הוא שם לב.
איך הוא כל כך רגוע? החבר הכי טוב שלו שוכב בפאקינג חדר ולא קם למרות שהוא אמור!!
ואנחנו פה. איך הוא מצליח לאכול? איך הוא מצליח לחזור לשיחה שלו עם דמיאן ולצחוק ולחייך כאילו הכל פאקינג בסדר? שום דבר לא בסדר. זה לא פייר שברגע שדברים התחילו להסתדר הכל נדפק.
למה אפילו? איך לעזאזאל זה קרה?
רגע אחד הכל בסדר ורגע אחרי זה הוא משתעל דם ומתעלף?
מה הוא עשה שזה מגיע לו?
מה אני עשיתי שזה מגיע לי?
הוא הבן אדם הכי טוב שאני מכירה, דבר כל כך נורא לא מגיע לו. ובטח לא למשפחה שלו.
גוף קטן התיישב על הכיסא לידי, מגש מלא במתוקים הונח על השולחן.
"לילי? מה את עושה פה?" שאלתי כשזיהיתי את פניה החייכניות.
היא נראת מאושרת.
כנראה בגלל השוקולדים הרבים שהונחו מולה.
וכמובן בקבוק השוקו המפורסם.
"אמא הביאה לי כסף לקנות ממתקים כדי שהיא תוכל לדבר עם יואי לבד!!" היא קראה בשמחה, מסתכלת על השלל ומתלבטת מה לקחת.
חייכתי וליטפתי את ראשה.
אמא של יואי ביקשה הרבה פעמים לדבר עם יואי לבד בחדר.
זה לא היה חדש.
אבל משהו הרגיש שונה.
התעלמתי מהתחושה המעקצצת הזאת בבטני ולקחתי תפוח, נותנת ביסים קטנים תוך כדי שמחשבותיי על יואי לא פוסקות.
אחותו כל כך מזכירה אותו.
העיניים הכחולות שמשותפות לשניהם, החיוך שנראה אותו הדבר, התאווה המוגזמת הזאת לשוקו.
החציפות שלה, הציניות שלה.
הם אותו בן אדם.
מלבד השיער שלילי ירשה מאימה, חום מתולתל ויפה כל כך.
יואי היה בלונדיני.
ולא יכולתי לדמיין אותו עם כל דבר אחר.
השיער שלו ישב עליו כמו כפפה ליד.
"מה? מה אמרת לילי?" שמעתי את קולו של גרהארד וחזרתי להתרכז בסביבה שלי, קולטת שהתעלמתי ממנה לחלוטין כל הזמן הזה.
לגרהארד היה ניצוץ שמחה בעיניים שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
"אמרתי שמעניין על מה אמא ויואי מדברים כל כך הרבה זמן. חשבתי שהיא תחזור לפה לקרוא לכם כי הוא התעורר ובלהבלה. מוזר" מילמלה שוב, לא מבינה מדוע כולם מסתכלים עליה.
"אמרתי משהו לא בסדר?" היא שאלה שוב. דממה.
יואי ער?? הוא ער???
"לילי יואי ער?!" גרהארד צעק בהתרגשות את מה שעבר לכולנו בראש והיא הנהנה במהירות.
עזבתי את המגש ורצתי לעבר החדר של יואי, גרהארד איתי ודמיאן צועק משהו מאחורה על זה שמישהו צריך לשמור על לילי.
לא אכפת לי שנטשנו אותו. יואי ער. יואי. שלי. ער!!
עשיתי פניה חדה והתנגשתי במישהו, ממלמלת סליחה וממשיכה לרוץ. גרהארד עקף אותי כל כך הרבה שכבר לא יכולתי לראות אותו. אלוהים הוא רץ מהר.
הגעתי למעלית ולחצתי על הכפתור למעלה עד שהיא נפתחה, לוחצת 20 פעם לפחות על קומה 4.
הלב שלי פעם כל כך חזק שהייתי בטוחה שכל רגע הוא יקפוץ לי מהחזה, ידי קפצה בהתרגשות ונשכתי את שפתי כדי להרגיע את גופי.
הוא בסדר?
אלוהים מה אם הוא לא בסדר? מה אם משהו קרה? מה אם הקומה הזאת דפקה אותו לגמרי?
די תפסיקי לחשוב את זה!!
הוא בסדר.
המעלית נפתחה ודחפתי את כולם, שומעת כמה קולות אך מתעלמת.
כל מה שראיתי זה את יואי.
הגעתי לדלת הנעולה, גרהארד ישב ליד והניד בראשו.
אמא של יואי בכתה ויואי הסתכל עליה בדמעות גם הוא.
זה לא הזמן פאקינג פאק!
אבל חוץ מזה הוא נראה בסדר.
התיישבתי ליד גרהארד, מקפיצה רגליים בלחץ, מחכה שהיא תסיים לדבר איתו.
כמה דקות אחר כך גם דמיאן ולילי המתבכיינת הצטרפו.
"אבל נשאר עוד שוקולדים!!" היא זייפה דמעות וגרמה לדמיאן לצחקק.
"זה בסדר הם יושבים ומחכים לך ממש פה" הוא הניח את ידו על ביטנו והיא פערה עיניה בכעס.
"אכלת אותם?!" היא צעקה והתקרבה אליו בצורה מאיימת, דמיאן נרתע לאחור בפחד מזויף.
"תירגעי תירגעי. הם בתיק שלי הכל בסדר"" הוא מילמל בהגנה כשידיו למעלה וצחק.
"תוכיח." היא אמרה בכעס ולקחה ממנו את התיק, לפני שהספיק לעשות משהו בנידון היא פתחה אותו ופערה עיניים.
"מה זה? זה לא שוקולד" היא מילמלה והוציאה קונדום.
רגע.
קונדום?!
אלוהים.
למה לאח שלי יש קודנום בתיק בבית חולים?!
גרהארד התפרק על הרצפה בצחור, דמיאן לקח ממנה את הקונדום ואת התיק בכעס ולחיים סמוקות.
"א-אתה- למה אתה צריך קו-קונדום בבית חולים?? יש לך מ-משהו עם חולי ס-סרטן" הוא צחק בקול וניגב דמעות צחוק, מחזיק בביטנו כשהוא שוכב על הרצפה מחייך.
"פאקינג לא הייתם אמורים לראות את זה!!" הוא צעק, מובך כמובן.
"היי! אל תהרוס לה את התמימות עוד יותר! בלי קללות!" צעקתי בכעס, מכה את ידו בידיעה שזה לא מזיז לו אפילו לא מעט.
"איפה. השוקולדים. שלי?!" לילי צעקה בכעס, גורמת לכולנו לצאת מהסיטואציה.
"הם בתא השני" דמיאן מילמל בלחיים סמוקות.
כאילו מין שמיים, אמא שלהם בידיוק יצאה וחייכה אלינו בחמימות.
עיניה עוד היו מעט אדומות.
"הוא ער. אני מניחה שאתם מחכים פה כי אתם יודעים את זה. גרהארד, הוא ביקש לדבר איתך לדקה לבד. קייטי, את יכולה להתלוות אליי לכמה דקות בבקשה? ודמיאן, אשמח ש-" "כן כן אני אשמור על הקרציה" דמיאן קטע את אמא של יואי במילמול, והיא חייכה אליו.
לילי הסתכלה עליו בכעס והתיישבה לידו בשילוב ידיים, נוזפת בקול לסמן כמה היא לא מרוצה מזה.
הוא התיישב לידה ועשה אותו הדבר.
פאק אני כל כך קרובה לראות את יואי ואני הולכת.
חייכתי אליה והתקדמתי אחריה, הולכות כמה מטר רחוק מכולם.
"קייטי" היא חייכה והניחה את ידה על ידי.
חייכתי אליה מחכה שתדבר.
"את והבן שלי.. בקטע?" היא שאלה ואור נצץ בעיניה.
בקטע? אלוהים הוא אמר לה??
"הוא אמר לך??" שאלתי בהלם, והיא רק המשיכה בחיוך הנעים שלה. חיוך של אמא גאה.
"לא. ראיתי את זה בעיניים שלו." היא חייכה בשמחה.
"מה? פאק! אל תגידי לו שאמרתי לך! זה היה אמור להיות.. סוד" מלמלתי במבוכה, לא מצליחה להביט בעיניה החמות, מפחדת שאשפוך כל מה שעל ליבי אליה.
משהו במבט שלה גורם לי לרצות לדבר איתה ולעולם לא להפסיק.
"זה בסדר. אני לא אגלה לו. רק רציתי אישור לגבי זה. תודה לך. ו.. קייטי. תשמרי עליו. אפשר לראות את זה עליו, הוא באמת באמת מחבב אותך. אמא יודעת" היא חייכה ושיחררה את ידי, תחושת קור מיידית תקפה את גופי.
"עכשיו לכי אליו, אני בטוחה שהוא מחכה" היא דירבנה אותי ולא חיכיתי שניה לפני שפתחתי בריצה מחודשת לכיוון חדרו.
יואי. הנה אני באה.
.
.
.
😉