אהבה מכאיבה

פרק 29

נ.מ קייטי
"עזוב אותי!" צעקתי כשמישהו אחז בידי ועצר אותי מלהגיע לחדר של יואי, התנערתי אבל לא הצלחתי לשחרר מאחיזתו הלוחצת.
"קייטי! זה אני גרהארד! אלוהים תירגעי רגע ותקשיבי לי!" מי שמסתבר שהיה גרהארד צעק ומשך אותי לכיוונו, מעדתי מעט אך התייצבתי.
איך לא שמתי לב שרצתי ליד גרהארד?
"ס..סליחה" מלמלתי והשפלתי ראשי, בכל זאת, הוא כנראה כבר ראה את יואי והוא סיפר לו הכל.
לא יכולתי להסתכל לו בעיניים כרגע.
"די-דיברת עם יואי?" קולי היה חלש, מגמגם.
אני שונאת שאני מדברת ככה כשאני לחוצה.
"כן" הוא אישר את מה שכבר ידעתי.
"אה" עניתי, דממה נוצרה לכמה שניות בהן לא הבטנו אחד בשניה.
"אנ-" "תקשיב-" אני והוא אמרנו באותו זמן ואז שתקנו ביחד.
"אני בדיוק בדרך אליו. אתה חייב להבין זאת הייתה החלטה מהירה ואימפולסיבית. רק הייתי צריכה לדבר עם דמיאן כדי לוודא שהוא מספיק בסדר עם זה." אמרתי בבישנות, הסמקתי ובוודאי נראיתי כמו עגבניה.
אני וגרהארד אף פעם לא היינו חברים.
מנומסים אחד לשני, אבל לא החשבתי אותו כאדם קרוב.
היה מאוד מביך לדבר אליו ככה כאילו אנחנו קרובים יותר ממה שאנחנו.
"אוי תודה לאל! בידיוק הייתי בדרך אלייך לשכנע אותך לחזור אליו! הוא שבור בלעדייך" אזרתי אומץ והפניתי את מבטי לעיניו של גרהארד.
הוא היה נשמע אנרגטי ושמח, אך פניו הראו אחרת.
עיניו נפוחות, דמעות יבשות על פניו ולחייו סמוקות.
"מה.. ל-למה אתה נראה ככה?" שאלתי, לחלוטין לא חושבת לפני שאני מוציאה מילים מהפה.
"איך ככה?" הוא שואל, נראה מעט נעלב
"נו.. אתה נראה כאילו בכית. מה קרה? יואי בסדר?" ליבי מתכווץ בדאגה
"אמרתי לך. הוא שבור בלעדייך. הוא.. פאק! את יודעת על ה.. הדבר הזה שהוא עושה כשקשה לו?" גרהארד נראה מעט מובך וכועס, אני נרעת לאחור לרגע מהצעקה שלו.
רפלקסים מטומטמים!
הדבר הזה שהוא עושה כשקשה לו? למה הוא מתכוון?
"לא. על מה אתה מדבר? גרהארד אתה מלחיץ אותי" אני אומרת, דאגה נשמעת בבירור בקול שלי.
"פשוט.. לכי אליו. אוקיי? הוא מחכה לך. הוא צריך אותך. זה לא המקום שלי לדבר איתך על זה" גרהארד נראה כנלחם בעצמו אם לספר לי או לא.
"או-אוקיי" אני אומרת וממשיכה ללכת ליואי, מיליון מחשבות עוברות בראש שלי אבל כולן מפסיקות ברגע שאני רואה את יואי על המיטה.
אחות צעירה יושבת ליד המיטה שלו ועוטפת  את הירך המדממת שלו, אני מסתכלת על הרגל ואז על פניו באימה.
הוא נראה נורא.
העיניים שלו נפוחות, הגוף שלו רועד והוא נראה לא בפוקוס.
"יואי?" אני שואלת בשקט, מייד עיניו עוברות אליי.
"יואי? יואי מה קרה? למה אתה מדמם?" אני ממהרת אליו, מתעלמת מהאחות ומביטה רק בו.
"ק-קייטי. חזרת?" דמעות בעיניו והוא מחייך, הקול שלו חלש וכואב. הידיים שלו עדיין רועדות כשאני אוחזת בהן.
"ב-ברור. יואי. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. אני- פשוט רציתי לדבר עם דמיאן. לא רציתי להיפרד ממך. אני מצטערת, זאת הייתה טעות" אני בוכה, מצמידה את ראשי על כתפו ומחבקת אותו צמוד.
הידיים שלו נכרכות סביבי, הראש שלו נח בצווארי כשהוא מתחיל לבכות, ממש ממש לבכות.
יותר מבכל פעם אחרת, עכשיו הוא ממש שבור. הידיים שלו לא מפסיקות לרעוד, והאחות מתקשה לתפור לו את הירך.
"יואי? מה קרה? למה אתה מדמם?" אני שואלת שוב, קולי עדיין רועד מעט וכתפי רטובה מדמעות.
מהדמעות שלו.
אני מלטפת את גבו בעדינות, מנסה להרגיע אותו עם המגע שלי.
"א-אני.. ח-חשבתי שהלכת.. שעזבת אותי" הקול שלו חלש, רועד, הוא נשמע כמו גור כלבים שננטש.
המחשבה על זה שאני גרמתי לו להרגיש ככה חתכה את ליבי כמו סכין.
"אני מבטיחה יואי. אני מצטערת. כל כך. אני לא עוזבת. אני לעולם לא אעזוב אותך. סליחה. סליחה יואי סליחה. טעיתי. זאת הייתה טעות. אני מצטערת כל כך יואי. אני לעולם לא אעזוב אותך שוב. אני אוהבת אותך יואי, אני אוהבת אותך כל כך שזה כואב. אני לא יכולה לחיות בלעדיך. סליחה יואי סליחה" אני מצמידה אותו אליי אפילו יותר, ידי האחת עוברת בשיער שלו והשניה מלטפת את גבו, אני מנסה להיות חזקה בשבילו, משהו בבירור לא בסדר וזה הורג אותי לראות אותו ככה ולדעת שזה באשמתי. אני גרמתי את זה.
"זה בסדר. אני פה יואי. אני פה" אני לוחשת לו באוזן ומרגיעה אותו, הידיים שלו מחזיקות אותי חזק, כאילו הוא מפחד שאני אלך.
אני לוקחת את ראשי אחורה ומביטה בעיניו, דמעות על הפנים שלו, העיניים שלו נפוחות ואדומות כאילו הוא בכה במשך ימים, אבל במציאות עבר אולי חצי שעה.
מבטו עובר משפתיי לעיניי, הידיים שלו אוחזות במותניי בחוזקה וזה לא נראה כאילו הוא הולך לזוז.
אז אני עושה את הצעד הראשון, מצמידה את שפתיי לשתפיו הרטובות, אני מעבירה את פי על שלו ברעבתנות ועדינות, ידי בשיערו וידי השניה אוחזת בלחיו.
הידיים שלו מתחילות לזוז על גופי, עוברות על גבי ומותניי, כאילו לא מאמינות שאני באמת פה. עובר רגע לפני שהוא מנשק אותי בחזרה, השפתיים שלו עוברות על שלי בחוזקה.
הוא אומר לי את כל מה שלא נאמר דרך הנשיקה הזאת, אני יכולה להרגיש איך הוא אומר לי ככה שהוא אוהב אותי, ואני מנסה להחזיר לו את הנשיקה באותה רעבתנות.
הלשון שלו נכנסת לפי, חוקרת כל פינה כאילו זאת הפעם הראשונה שלו במקום לא מוכר.
הלב שלי פועם בחוזקה, הידיים שלי שורטות מעט את גבו, הוא גורם לי להרגיש כאילו זה רק שנינו, כאילו זה רק אני והוא נגד העולם.
העיניים שלו נפתחות, נעולות על שלי בזמן שהשפתיים שלו לא מפסיקות לזוז.
איברי מעקצץ והבטן שלי מתכווצת למבט הרעב בעיניו, לדרך שידו הגדולה מחזיקה במותניי בחוזקה, אנחנו לא מצליחים להפסיק, לא רוצים להפסיק, אין אוויר בריאותיי, אבל ברגע זה הוא החמצן שלי. הוא האוויר שלי לנשימה. הוא החיים שלי והעולם שלי. הוא הכל.
אנחנו מתנשקים במשך דקות ארוכות, אף אחד לא באמת רוצה לשבור את הנשיקה, עד שקול האחות עוצר אותו.
היא מכחכחת בגרון לפני שהיא מדברת.
"אני עוזבת. אל תזיז את הרגל, ותשמור שהתפרים לא יפתחו. אלו חתכים ממש עמוקים. אחות תבוא כל כמה שעות להחליף לך תחבושת ואנחנו נדאג שתמיד יהיה לידך מישהו. ילדה, בבקשה תשמרי עליו ותעדכני כשאת עוזבת" האחות מחייכת חיוך חם, כאילו לא צפתה באנו מתמזמזים במשך הדקות האחרונות.
אני עולה על המיטה, כל רגל שלי נמצאת בצד אחר של יואי, אבל זה לא משהו מיני.
זה לא מרגיש ככה לפחות.
אני מסתכלת לו בעיניים, לכמה דקות של שקט לא אומרת מילה, אני מפחדת לשבור את הדממה, אבל השתיקה כל כך רועשת.
היד שלי נכנסת בשיערו שהספיק לגדול מעט, אני עדיין יכולה להרגיש את הזיפים שלו מתחככות בפניי, למרות שהן כבר הפסיקו לפני דקות.
"למה אתה צריך שמישהו תמיד יהיה בחדר שלך יואי? למה יש לך חתכים עמוקים על הרגל? תדבר איתי" דאגה אמיתית נשמעת בקולי, העיניים שלי נעולות על שלו, כאילו שומרות שהוא לא יברח.
הוא לא מפסיק להביט בי, הידיים שלו מטיילות על מותניי בעדינות, בקושי נוגעות.
"את באמת רוצה לדעת?" הוא שואל בשקט, בושה בעיניים שלו.
אני מסתכלת עליו בכאב, תוהה מה עובר בראשו. מקווה שהמחשבות שלי טועות, שהוא לא עשה את זה לעצמו.