המטרידן מהרכבת

פרק 17

נקודת מבט: אדם

עקבתי אחרי נועם כול היום, אחרי ההודעה הזאת שהיא שלחה לי לא הצלחתי להפסיק. אני לא יודע אם היא סתם רצתה לגרום לי לקנא אבל סעמק היא הצליחה.

בשמונה אפס אפס אני כבר הייתי במושב שלה. אני לא יכול לראות בנים מתקרבים אליה, במיוחד כשאני לא קרוב אליה.
החנתי ויצאתי מהאוטו ״וואו איזה אוטו״ שמעתי קול גברי אומר מרחוק, כן תקנא יא בן זונה.

הדבר הזה חתיך?! זה?! אה?! ואז ההבנה נפלה עליי. היא סתם התגרת בי ואני נפלתי לזה כמו דביל. נועם צחקה כשהיא ראתה את הפרצוף שלי. התקרבתי אליה והתכופפתי טיפה לאוזניה. הנה עוד דבר שאני אוהב אצלה, היא גבוה לא יותר ממני אבל אני לא צריך לרדת על הברכיים בשביל להגיע לפנים שלה. ״אם את תמשיכי לצחוק עליי אני אדאג שהפה שלך יהיה עסוק״ לחשתי לה באוזן. ״סוטה! רק תיגע בי נראה אותך״ היא חשבה שאני מפחד ממנה, הרמתי את האצבע שלי ונגעתי לה בלחי ״נגעתי. אני לא יכול לחכות לראות מה תעשי לי!״
אמרתי בציניות והיא גילגלה את עיניה ״כזה ילד קטן״ צחקתי ״Un *ragazzino, ma il tuo ragazzino״ מלמלתי

ישבתי בצד וציפיתי באימון שלה, אני כול יום לומד עליה משהו חדש, מי ידע שהדבר הזה יודע לשחק טניס. היא חבטה בכדור ועשתה נקודה
״אווווווו כול הכבודדדדדדדדד״ צעקתי ומחאתי כפיים, אני פה בשביל לפדח אותה, אני נוקם בה על זה שהיא עבדה עליי.
היא הסמיקה ופספסה את הכדור הבא, ״אני מצטער!!! זה אשמתי. אני הוצאתי אותה מריכוז.״ צעקתי מחוייך ״אתה ממש לא הוצאת אותי מריכוז זה הכדור, הוא עושה עליי חרם״ היא תרצה ורציתי להוכיח לה שאני צודק.

קמתי ממקומי ועמדתי רחוק אליה אבל מולה ככה שהיא רואה כול דבר שאני עושה. היא לא הבינה מה אני מתכנן, הורדתי את החולצה שלי והתחלתי לעשות מתח על הסל.
אני יודע שהיא אוהבת את הגוף שלי, כבר ברכבת היא הפשיטה אותי במבטים בלי לשים לב בכלל.

הסתכלתי עליה היא מובכת ומנסה להתרכז אבל אני יודע שזה לא עובד לה כי הכדור הבא שהוא זורק פוגע בה. ״נועם תתרכזי״. אממ גבר אתה חי בסרט שאתה אומר לה מה לעשות, רק לי מותר. ״כן נועם תתרכזי״
״גבר אני מבקש שתלך אתה רק מוציא אותה מריכוז״ כמעט צחקתי לו בפנים.

״נועם לא רוצה שאני אלך״ לא ידעתי את זה ב-100% אבל הוא לא יעיף אותי. ״אני כן רוצה שתלך. אל תוציא לי מילים מהפה״ היא כעסה עליי עכשיו? מה עשיתי עכשיו? ״אוקיי, כרצונך״ הרמתי ידיים וחייכתי. היא ממש תמימה אם היא חושבת היא נפטרה ממני בכזאת קלות. הרמתי את החולצה מהרצפה ויצאתי מהמגרש.

חיכיתי לה מחוץ לבית שלה כבר חצי שעה. לא נשארתי כי לא רציתי להפריע לה, אני רוצה שהיא תצליח והיא לא יכולה אם אני אהיה שם.
״אדם? מה אתה עושה פה? חשבתי שהלכת הביתה״ היא באמת מופתעת? ״חיכיתי לך. רציתי להגיד לך שלום לפני שאני הולך״
״אממ אוקיי. אתה יודע שיש טלפון בשביל זה?״
״אני רוצה לראות אותך ובטלפון אי אפשר״ אמרתי בקול עדין שאני לא מכיר. נפלתי חזק אה?

״טוב אז ראית אותי ואמרת לי שלום. אתה יכול ללכת עכשיו״
היא גירשה אותי. ״עשיתי משהו לא טוב? למה את כועסת עליי?״
״כי אתה לא יכול להופיע באימון טניס שלי ולהסתכל על המאמן כאילו אתה רוצה לחנוק אותו כמו שעשית לחברה הזאת של אחותך״ היא אמרה בכנות ובייאוש.

״אוקיי. לעדי הגיע שאני אחנוק אותה, היא לא מבינה רמזים. ולגבי המאמן שלך זה אשמתך״ ״אשמתי?!״ אמרה בחוסר אמון ״כן, אשמתך. הסתכלתי עליו ככה כי גרמת לי לקנא כששלחת את ההודעה הזאת עליו״ צעקתי
״כן אבל לא התכוונתי שתגיב ככה״ היא אמרה בטון עצוב והתרככתי, אני לא יכול לשמוע את הקול הזה. אני לא רוצה שהוא תהיה עצובה לרגע! במיוחד אם אני זה שגרם לקול הזה.

״אני מצטער. לא הייתי צריך לצעוק את סולחת לי?״ לא התחננתי לאף פעם לסליחה אבל היא מוציאה ממני דברים שלא ידעתי שקיימים אצלי.
היא הנהנה את ראשה והלכה לפתח ביתה ״לילה טוב זה לא עניינך״
״לילה טוב מטרידן״ גיחכתי. אני לא יודע למה אבל אהבתי לשמוע אותה קוראת לי ככה.

*-ילד קטן אבל ילד קטן שלך