המטרידן מהרכבת

פרק 33

נקודת מבט: אדם

״יש לך דקה״ היא הסתכלה עליי ושילבה ידיים מחכה שאני אדבר.
״אני לא חושב שאת רוצה לחזור לשם בחצי שעה הקרובה״
״אתה לא טוב בזה״ הסתכלתי עליה בבלבול ״במה?״
״בלחשוב. אם היית חושב נכון לא היית מרגל אחריי״ היא ירדה עליי וגיכחתי בתגובה. ״אוקיי זה מגיע לי. תני לי להראות לך משהו, אני יודע שאת מעדיפה לבוא איתי מאשר לחזור לשם״ הסתכלתי עליה בציפייה, אני מקווה שהיא תסכים. אני רואה שהיא משתכנעת, חייכתי.
״שעה! לא יותר״ היא פקדה ״כן המפקדת״ והובלתי אותנו למכונית שלי.

כול הדרך לבית שלי היא הייתה בשקט, אני שונא את השקט הזה.
למה היא לא יכולה לסלוח לי?
״אני מצטער שלא סיפרתי לך מההתחלה״ אמרתי בלחש ובכנות
״זה לא משנה כבר, אתה לא יכול לשנות את זה״ היא יצאה מהמכונית ומיהרתי לכיוונה ״מה רצית להראות לי?״ היא עצרה והסתכלה עליי בכעס, אני לא אוהב את המבט הזה ״בואי, יש לי שני דברים להראות לך״ הובלתי אותה לביתי.

״את יודעת שלא היה ביני לבין רוני כלום בזמן שהייתי איתך נכון?״ שאלתי אותה בדרך לשם, היא הסתכלה עליי והיא ראתה את הכנות בעיניי ״כן״ היא ענתה, ״אוקיי זה פה״ עצרנו מול הדלת, פתחתי אותה באיטיות והיא הסתכלה עליי בציפייה, נכנסנו ולא ראינו כלום בגלל החושך ״חכי פה״ הלכתי למתג והדלקתי את האור.
הבטתי בה, היא הסתכלה על החדר בהלם ״וואו״ היא חזרה להביט בי ״עשית את זה בשבילי?״ היא שאלה בחוסר אמון והנהנתי ״מה את חושבת? אני לא אוהב ספרים״ הסתכלתי על הספרייה שעיצבתי בשבילה, היא הלכה להסתכל על הספרים שעל המדפים ״אם את לא אוהבת את העיצוב תמיד אפשר לשנות״ היא הסתובבה אליי במהירות ״לא אוהבת?! זה מושלם!!!״ חייכתי חיוך מלא שיניים, אני אוהב לראות אותה מתלהבת ככה. ״לא ידעתי איך את מסדרת את הספרים שלך אז את יכולה לשנות אם את לא אוהבת את הסדר״
היא הנהנה בעצב ״למה עשית את זה? זה בטח עלה מלא כסף״ אוי לי, אם זה התגובה שלה לזה איך היא תגיב למה שההורים שלי הביאו לה?!
״רציתי לשמח אותך, אל תדאגי לגבי הכסף״ הלכתי אליה, צעד צעד, באיטיות ועצרתי מולה. ״בבקשה תסלחי לי, אני לא יכול עם זה יותר״ לחשתי והסתכלתי על עיניה מתחנן לסליחה. ״אתה פלשת לי לפרטיות, שיקרת לי. איבדת את האמון שלי״ היא הסתכלה עליי בצער ״אבל יש לך מזל שאני אוהבת אותך, אתה תצטרך לזכות באמון שלי שוב. זה יהיה קשה אבל אני בטוחה שאתה תתמודד״ חייכתי ושחררתי נשימה שאני לא זוכר שעצרתי. אוי ההקלה. החזקתי את פניה עם שתי ידיי וקירבתי אותה לנשיקה, חשבתי שהיא תעצור אותי אבל היא זינקה עליי.

התנשקנו כמו שני משוגעים חולי אהבה, בלי אוויר בלי עצירות. פחדתי לעצור, פחדתי שהיא תעזוב. זה היה כמו חלום בשבילי, נישקתי אותה בתשוקה, שבועיים בלי לראות או לדבר איתה היה כמו סיוט שרק רציתי להתעורר ממנו, שלא תעשה לי את זה שוב, אני לא אשרוד את זה. נלחמנו על שליטה, יכולתי להרגיש שהיא גם הייתה צריכה את זה ועם כמה שהיא העמידה פנים שלא אכפת לה אני יודע שהיא התגעגעה אליי, עצרתי בלי רצון אבל אם היינו ממשיכים היינו מתים מחוסר אוויר ״אני אוהב אותך, אל תעזבי אותי יותר, אני לא אשרוד את זה״
אמרתי בחוסר אוויר, הסתכלתי עליה, היא כל כך יפה, פאק.
העיניים שלה נוצצות מאהבה והשפתיים שלה נפוחות מהנשיקה הלוהטת שהייתה לנו עכשיו, רציתי לתת לה זמן לנשום אבל לא יכולתי יותר לחכות, נישקתי אותה, הייתי צמא לזה, אליה.
עצרתי את הנשיקה ועברתי לנשק את צווארה, נישקתי את אותה אני מרגיש את הדופק המהיר שלה מתחת לשפתיי, ״אדם תעצור״ היא התנשפה ״למה?״ פחדתי שהיא התחרטה ״אני לא מוכנה לחזור לשכב איתך או עם אף אחד אחר, לא כרגע״ החזקתי את פניה והבטתי בה, היא לא מוכנה בגלל מה שקרה עם הזבל הזה, הנהנתי ״יש לי זמן, אני אחכה. לפחות את פה איתי״ חזרתי לנשק אותה, לא יכולתי להפסיק.