המטרידן מהרכבת

פרק 25

נקודת מבט: נועם

שבוע מאז התאונה ואדם לא מתעורר.. דביל!!! מה יש לו?! הוא לא חושב שהוא ישן הרבה זמן?????? 
אני וההורים של אדם בתוך החדר. אני יודעת שהם ההורים שלו אבל אני לא סומכת עליהם, הם יכולים להכניס לו דברים לראש... אז הבאתי את האוכל שלי ואכלתי פה.
הם דיברו בניהם ולא היה אכפת להם ממני, לא שחשבתי שיהיה להם אכפת. למרבה המזל הם לא ביקשו ממני ללכת בשבוע הזה, כנראה היה להם נוח שמישהי תהיה איתו במקומם.... סתומים!!! אני שונאת אותם!!

ישבתי בקורסא לידם מחכים שאדם יועיל בטובו להתעורר...
קראתי ספר אבל לא באמת יכולתי ללהנות ממנו כשאדם שוכב לידי כולו פצוע. ההורים של אדם מצאו את הדורס וטבעו אותו טוב טוב.
״נועם?״ אמא של אדם אמרה בקול עדין, מה היא רוצה זאתי? אני לא עניתי לה והמשכתי לקרוא ״נועם? אל תתעלמי ממני״ הסתכלתי על עליה ואז על הספר ״את מפריעה לי לקרוא״ אמרתי בטון כועס.
״רצינו להתנצל.. אנחנו מרגישים רע על איך שהתנהגנו ואנחנו שמים לב עכשיו שאת דואגת לבן שלנו. ותודה על כך״ עוד שנייה צחקתי לה בפנים... אני יכולה לשמוע את האבל שלה מקילומטרים ״אבל... אנחנו עדיין חושבים שאתם לא מתאימים. אנחנו נביא לך כסף אוקיי? נביא לך כסף, תלכי ולא תראי את הבן שלנו״ ווטפאק?! היא עדיין חושבת שאני רוצה את אדם בשביל כסף?! ״אם הייתי מעוניינת בכסף שלכם לא הייתי נמצאת פה כבר שבוע. אני ואדם לא ניפרד עד ששנינו נדבר על זה ואם שנינו נרצה להיפרד אנחנו נעשה את זה בלי כסף. ואם אתם תעשו את זה אדם יכעס עליכם ולא יסלח לכם אף פעם!״ וחזרתי לספר
אמא של אדם הסתכלה עליי כועסת כאילו פגעתי לה בדודה.
היא לא המשיכה לדבר איתי, חכמה.
____________________________________

עכשיו ערב אדם לא התעורר... משי הייתה פה לפני כמה דקות, היא הביאה לי אוכל, היא הצילה אותי אני כל כך רעבה.
״הלוואי שהיית טורפת אותי ככה במקום את האוכל״ אדם? הסתובבתי אל מיטתו וראיתי אותו מסתכל עליי בחיוך ישנוני. ״אדם!״ רצתי אליו
נישקתי את פניו ״התגעגעתי אלייך!!!״ הוא הסתכל על הסביבה שהוא נמצא בה בשאלה ״מה אני עושה בבית חולים? כמה זמן אני פה?״
אוי אני כול כך הולכת להנות מזה ״אתה כבר שנה פה! חשבתי שאף פעם לא תתעורר!״ אמרתי בעצב ״שנה?!?! ווטפאק!!! מה קרה לי?״
צחקתי ״רעה!!!!! כמה זמן אני פה באמת?״ הוא חייך ״שבוע, מה הדבר האחרון שאתה זוכר שקרה?״ הוא הסתכל עליי בבלבול ״את בורחת ממני״ ״ואז לא שמת לב ואיזה מישהו דביל דרס אותך. חיכיתי שתתעורר. הייתי פה כול היום כול יום, לא עזבתי אותך״
נישקתי את שפתיו והוא פלט אנחה ״סליחה. הכאבתי לך?״ אמרתי בדאגה ״פאק לא, את אף פעם לא מכאיבה לי״ חייכתי והמשכתי לנשק אותו ״פאק התגעגעתי לזה״ אמרתי לו. והוא חייך חיוך מלא שיניים.

״אל תברחי ממני יותר. טוב?״ אני צריכה לספר לו על מה שההורים שלו הציעו לי? אני לא רוצה לסכסך ביניהם! ״מה קרה? על מה את חושבת?״ הוא חמוד כשהוא דואג ״אני לא אברח יותר אל תדאג!
אני פשוט לא יודעת אם לספר לך משהו...״ הוא הסתכל עליי בבלבול.
״אני לא רוצה שיהיה בנינו סודות. תספרי לי גם אם את חושבת שאני אכעס״ לקחתי נשימה עמוקה ״אוקיי... ממש לפני כמה שעות, ההורים שלך הציעו לי כסף בשביל שאני אעלם מהחיים שלך״ פאק! למה סיפרתי לו את זה????? הוא הסתכל על התקרה מעכל את מה שאמרתי לו. ״ומה אמרת?״ הוא באמת שואל את זה? ״אני פה מולך, לא?״
״זה ממש מעליב שחשבת שאני אקח את הכסף!!! דביל״ צעקתי עליו והרבצתי לו בכתף. ״סליחה נו, תסלחי לי אני בבית חולים. אני מסכן״
הוא עשה פרצוף עצוב מזוייף ואני גילגלתי את עיניי ״אתה רעב?״
״אני יכול לאכול פיל״ צחקתי ״אני אזמין לך אוכל״ האוכל שמשי הביאה לי לא מספיק לשנינו... ״איפה ההורים שלי?״
״הם היו פה כבר היום... הם יבואו מחר בצהריים״ אמרתי בעדינות.