המטרידן מהרכבת

פרק 44

נקודת מבט: אדם

הטלפון שלי צלצל ועניתי אחרי דקה ״אדם?״ קול רך ומבולבל קרא בקולי ״כן? מי זו?״ המספר הוא מספר לא ידוע אז לא באמת יכולתי לדעת מי זו ״זו משי, החברה של נועם. רציתי לדעת אם נועם אצלך?״ מוזר... מאיפה היא קיבלה את המספר שלי? ולמה שהיא תשאל טיפה נועם? ״נועם לא אצלי, למה? משהו קרה לה?״ היא נשמע מודאגת, ״ההורים שלה סיפרו לה משהו והיא ברחה לפני שלוש שעות... היא לא עונה לאף אחד אז חשבתי שהיא אצלך״
״מה זאת אומרת ברחה לפני שלוש שעות? מה הם סיפרו לה?!״
״אם היא תרצה לספר לך היא תספר. בכול מקרה אם שמעת ממנה משהו תעדכן אותי ואת ההורים שלה״ היא ניתקה מייד אחרי זה והשאירה אותי מבולבל.
פתחתי את האפליקציית מעקב שיש לי עליה וראיתי שהיא במושב שלה, יצאתי מהבית ועליתי על האופנוע.
נסעתי כמו מטורף עד שהגעתי למקום המדוייק שהאפליקציה הביאה לי, זה היה במגרש שהיא משחקת בו טניס. מהר מאוד ירדתי מהאופנוע והתחלתי לחפש בכול פינה איפה היא, מצאתי אותה מתחבאת מאחורי שיח.
היא נראה מבולבלת, ופגועה ״נוני? מה קרה?״ אמרתי בכול רך מתמיד, היא הסתכלה עליי מופתעת ולא מבינה דבר, היא קפצה עליי בחיבוק ועטפתי אותה, נתתי לה לבכות עליי, אני יודע שהיא צריכה את זה.
״תספרי לי מה קרה עם ההורים שלך״ היא הרימה את ראשה והביטה בעיניי ״מאיפה אתה יודע שזה קשור להורים שלי?״
״משי. היא דואגת לך, למה לא ענית לה לטלפון?״ היא פרצה בבכי על חזי וליטפתי את ראשה, ״אני לא רוצה לבחור ביניהם, איך אפשר לעשות את זה בכלל?! זה חולני!״ היא אמרה בכעס ותוך כדי בכי, לבחור בין מי למי? אני לא מבין כלום, ״נועם, הכול בסדר, תספרי לי מה קרה״ אמרתי ברוגע, אני לא מבין מה קרה.
״ההורים שלי מתגרשים״ היא התחילה לבכות שוב ״ששש, הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך״ היא הרימה את מבטה, המסקרה שלה נמרחה והעיניים שלה אדומות ומלאות בדמעות. היא הנידה את ראשה כאילו לא מאמינה לי ״אתה לא מבין, יקרה לי מה שקרה למשי, הם הכריחו אותה לבחור, אמא או אבא. אני לא רוצה לבחור ביניהם״ היא חיבקה אותי חזק יותר כאילו פחדה שאני אעלם ״אני מבטיח לך שזה לא יהיה ככה, אם יהיה לך קשה את תמיד יכולה לבוא לישון אצלי״ ניגבתי את הדמעות מלחייה ושלחתי לה חיוך קטן ״את יפייפיה את יודעת את זה?״
היא אמרה לא עם הראש וחזרה להתחפר בחזה שלי.
״שקרן, אני בטח נראת כמו אסון״ צקצקתי בלשוני, באמת התכוונתי לזה, היא יפה הכול שלב, היא צריכה לראות את מה שאני רואה.
״אתה באמת מתכוון לזה? אתה תתן לי לישון אצלך?״ היא הסתכלה עליי במבט מתוק ומלא תקווה, הנהנתי וחייכתי אליה חיוך ענק ומלא שיניים ״אני גם ארגיש יותר טוב אם תשני אצלי, ככה אני אדע שאת ישנה ולא ערה בגלל הסיוטים״ לראשונה מאז שראיתי אותה היום היא חייכה. ״את צריכה לדבר עם ההורים שלך, להגיד להם איפה את. הם דואגים״ התרחקתי ממנה טיפה, נותן לה אפשרות לנשום. היא הנהנה בהבנה והוציאה את הטלפון מהכיס.
____________________________________
״אדם?״ הסתכלתי עליה, היא כזאת מתוקה, השפתיים שלה התנפחו בגלל שהיא בכתה, רק רציתי לנשק אותן עד שהן יהיו אפילו יותר נפוחות, אבל היא הרגע קיבלה מידע משנה חיים אז אני אתן לה זמן לעכל ״כן?״ ״אתה יכול לקחת אותי אלייך? אני רוצה קצת זמן בלעדיהם״ הנהנתי ונסעתי במהירות אל הבית שלי.
אני לא אוהב שהיא בוכה ככה, היא הסתכלה על הדרך מהחלון עצובה וחושבת.
״הכול יהיה בסדר את תראי, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, גם לא להורים שלך" היא הסיטה את מבטה אליי וחייכה חיוך מתוק, עצרתי את המכונית ברמזור ושמתי את השיר 'golden' של הארי סטיילס, פעם קודמת ששמתי אותו היא צחקה עליי, אני מוכן שהיא תצחק עליי מאשר שלא תצחק בכלל, "עוד פעם השיר הזה?! אתה עושה לי דווקא?!" היא צחקה והסתכלה עליי בייאוש,  גלגלתי עיניים "אוטו שלי בחירה שלי, תסבלי בשקט" המשכתי לנסוע והיא המשיכה להסתכל עליי מופתעת "אתה לא יכול לעשות את זה!" הרמתי גבה "מי אמר?" היא באה לקחת את הטלפון מהמתקן ובשנייה האחרונה לקחתי אותו.
"אתה בלתי נסבל" היא נעלבה כמו ילדה קטנה ושילבה ידיים בכעס
״ואת קרציה״ אמרתי לה באותו האופן הילדותי, היא חייכה חיוך קטן ומייד העלימה אותו.