המטרידן מהרכבת

פרק 34

נקודת מבט: אדם

״מוכנה לזה?״ עמדנו מול הדלת שמפרידה בין החניון לבית שלי
היא הנהנה בחוסר הבנה.
פתחתי את הדלת והיא הסתכלה על הג'יפ השחור וחזרה להביט בי ״לא, לא? לא! אני לא מוכנה לקבל את זה״ היא בוויכוח עם עצמה,
״זה מתנה מההורים שלי, זה סליחה ותודה על מה שקרה, את יכולה לא לקחת אותה למכור אותה ולשמור את הכסף או לקחת אותה ולהינות ממנה כשאת תוציאי רישיון. תחליטי״ היא הסתכלה עליי ואז חזרה להסתכל על הג'יפ, אני יודע שהיא רוצה אותו, אני זוכר שהיא אמרה לי פעם שזה רכב החלומות שלה, ״או שתחזירו את זה לחנות ונמשיך את חיינו״ היא אמרה כאילו היא פתרה את כול הבעיות בעולם

״זו לא אופציה״ קבעתי. ״תזכיר לי מי אתה? אני לא חושבת שאתה מחליט״ צחקתי, היא לא יודעת כלום. ״נעים להכיר, אדם פררו. אם לא תקחי את המכונית הם יחשבו שאת לא סלחת להם והם לא יפסיקו להביא לך מתנות״ היא הסתכלה עליי בחוסר אמונה, אני יודע שהיא שונאת אותי על זה, היא יודעת שאני מתכוון לזה.
״אתה לא יאומן״ היא הלכה לכיוון המעלית ״*Non ti preoccupare״ לחשתי והלכתי אליה.

״עוד לא אמרתי לך תודה על מה מה שקרה באותו יום״ היא לחשה בכנות. היינו על מיטתי היא עליי מסתכלת עליי ואני מלטף לה את הראש, ״מה שהוא עשה או רצה לעשות איתך היה פסול, הייתי הורג אותו אם הוא היה מצליח להכניס בזמן וזה לא היה משנה אם את היית מנסה לעצור אותי, לא הייתי עוצר. אף אחד לא יזיין אותך ויחייה באושר חוץ ממני״ חייכתי אליה והיא גלגלה עיניים היא חשבה שצחקתי.
״אתה משוגע״ היא הניחה את ראשה על חזי. ״משוגע עלייך״

״צדקת, אני באמת לא רוצה לחזור לשם״ היא לחשה בעצב
״מה קרה? למה היא רעה אליך?״ היא חזרה להסתכל עליי ואני רואה שהיא מחזיקה את הדמעות ״אמרתי לך, המשפחה של מאי חושבים שזה אשמתי שהיא נרצחה. היא רעה אליי מאז כי ׳לקחתי ממנה את אחותה׳. אני לא יודעת מה היה ביניכם אבל עכשיו כשהיא גילתה שאנחנו ביחד היא הולכת להרוג אותי״ הנדתי את ראשי מהר ״אני לא אתן לה, ואל תדאגי באמת לא היה בינינו רגשות, היא הייתה סטוץ רב פעמי בשבילי״
היא חייכה חיוך קטן ועצמה את עיניה, היא עייפה מהיום הזה, סגרתי את האור וחיבקתי אותה חזק, כאילו עדיין פחדתי שהיא תברח.

*עוד לא התחלתי איתך בובי
____________________________________

נקודת מבט: נועם

״זונה קטנה תפסיקי לבכות, היא שומעת אותך״ שמעתי אותו אומר לה מבעד לדלת ובעטתי בה ״תפתח לי!!!! אל תעשה את זה!!! בבקשה״ התחננתי, אלוהים בבקשה תעשה משהו, שיפסיק את זה.
״אתה מטונף, אל תיגע בי חתיכת מחבל מניאק״ שמעתי את מאי צועקת עליו בבכי. לא יכולתי לעשות כלום, ניסיתי להיכנס מלמטה אבל אני לא קטנה מספיק. ״בבקשה תפסיק!!! אל תיגע בה!!! תן לנו ללכת״ צעקתי, אני אעשה הכול בשביל שהוא יפסיק ״את שומעת אותה נכון? יופי, אם לא תפסיקי לזוז אני אפגע בה״
פאק פאק פאק פאק, בבקשה!! אלוהים תפסיק את זה!!!
״ילדה טובה״ שמעתי אותו אומר לה, היא כנראה הקשיבה לו.
״לאאא בבקשה תפסיק!! אל תיגע בי״ שמעתי את מאי בוכה מבעד לדלת, היא התחננה שהוא יפסיק, הוא לא הקשיב לה.
הדלת נפתחה וראיתי אותו, את החבר של אבא שלי, עומד מחוייך ומסופק סוגר את הרוכסן של המכנסיים ״נועם?״

קמתי בבהלה, לא ראיתי כלום בחושך ״הכול בסדר אני פה״ אדם חיבק אותי, הרגשתי את הזיעה נוזלת על מצחי, ״אני לא יכולה עם הסיוטים האלה, מאז היום ההוא הם התחזקו״ בכיתי על כתפו והוא חיבק אותי יותר חזק, ״זה רק סיוט, אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך, הכול בסדר״ הוא נישק את פניי, נישק את הדמעות שיורדות על פניי במהירות. ״בואי תחזרי לישון, אני פה לידך שומר עלייך״