~ויטוריו~
אני נאבק באדם שמושך אותי בכוח ומצליח לאחוז בסכין שלי אך לפני שאני מספיק לשלוף אותה מהנדן אני מרגיש בדקירות כאב מתחת לחזהי. זו אחר זו. דוקרים אותי. אני מתעלם מפעימות מכאב ומתמלא באדרנלין. הם ידעו שאהיה כאן. אני חותך את העורק בזרועו שכרוכה סביבי וגורם לו לשחרר אותי. אני מעלה חיוך על שפתיי ומסתובב אל הטרף שלי.
הבחור מולי שם על פניו מסכה שחורה מחורבנת ומצביע עלי עם הסכין שלו.
״באמת? הגעת לכאן עם סכין?״ איזה טיפש יעז להתמודד מולי עם סכין?
״איך ידעת שזה הקרב האהוב עלי?״ אני מגחך ופורש את זרועותיי לצדדים. אך עוד ארבעה בחורים נוספים מופיעים. חלקם יוצאים מהסמטה ממש מאחורי וחלק לפניי. אני מביט בהם ומאגרף את ידי.
בסדר, קצת עבודה אבל אוכל להוריד אותם.
אני נושם עמוק מעלים את הכאב שבוער בגופי ורץ אל הבחור מולי. מודע לכך שהבחור מאחור ירדוף אחרי. לכן ברגע שאני מגיע אל הבחור מולי אני מתכופף ודוקר את הבחור שרץ מאחורי בעורק הראשי. אחד. אני לוחש בראשי ומסתכל הצידה אל הבחור מהצד. אין להם נשק חם. הם רוצים אותי בחיים או שמצפים להרוג אותי בנשק קר? מעניין.
אני דוקר את הבחור בחזה שוב ושוב. מעיף אותו אל הבחור מאחוריו וחוזר אל הבחור שדקר אותי. הוא צועד לאחור בחשש ממש כאילו רוצה לברוח. בחור נוסף עומד לצידו ומתגרה בי להתקדם אליו.
יש אחד נוסף מאחורי. נשארו שלושה.
אני סופר בראשי ורץ אל השניים שמולי. הם מנסים יחד לתקוף אותי, אחד מהם מצליח לחתוך אותי בלחי אבל אז אני משסף לו את הגרון במהירות, הסכין שלי חדה כל כך שאני מניף אותה וחותך את פניו של הבחור השני. אני אוחז בו מסתער עליו ודוקר אותו בגופו. שוב ושוב. אני נכנס למצב תקיפה ובכלל לא מרגיש את הבחור מאחורי, דוקר אותי בגבי. כאילו שזה מה שיעצור אותי.
אני מתנער ממנו נעמד מביט בזוג הגופות מולי. אני מנגב את הדם מהלחי שלי מסתובב ומצביע על הבחור האחרון שנשאר בין החיים. מתוך חמישה נותר אחד. הוא מביט בי בבהלה. ״אחד אחרון.״ אני אומר ומביט בידו אוחזת בסכין. היא רועדת.
אותו אשאיר לחקירה. אני צריך אותו.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romansaהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
