-נ.מ ניב-
"נשלחה התראה". אמרתי בשקט ופתחתי תיקייה חדשה וריקה. הוא התקדם אליי במהירות והתיישב בכיסא המסתובב לידי.
"מאיפה?"
"נהריה, תיכון שחקים". עניתי ושלפתי דפים מן המדף מתחת לשולחן.
"במה מדובר?" הוא שאל בסקרנות ונאנחתי.
"פריצה לתוכנה שמקושרת עם המוסד, תוכנה סודית עם קוד שכמעט בלתי אפשרי לפצח אותו".
"מה?" הופתע. "אז מי פיצח אותו?"
"תכף נברר". מלמלתי ופתחתי את ההתראה שהגיעה מהמחשב. היה שם קובץ עם תמונה, פתחתי את התמונה.
"זה מטושטש". הצהיר כשבחן את התמונה. "אי אפשר לראות כלום".
"נצטרך לברור את התמונה. בוא נראה מה אפשר לעשות". לחצתי על התמונה פעמיים, נפתח בפניי מסך ובו פרטים.
"יהושע ליטל, בת 18, נהריה. עיניים כחולות, שיער חום ארוך, תלמידה מצטיינת בתיכון שחקים".
"יהושע?"
"הבת של..."
"מיכאל יהושע". קראנו יחד.
---
-נ.מ ליטל-
"מתי הריאיון שלך?" שאלתי את עדי בזמן שהלכנו בדרך חזרה הביתה.
"לצבא? שבוע הבא". השיבה. "ומתי שלך?"
"יום..."
"שלי בעוד שלושה ימים, אם זה מעניין מישהי". בר מלמלה וצחקתי.
"תיהני, את ראשונה. יש חתיכים בבסיס שהולכים אליו". הודעתי להן בחיוך.
"מאיפה את יודעת?" שתיהן כיווצו גבות. פתחתי את פי בכדי לענות והיססתי לרגע.
"סתם, פשוט תמיד החיילים חתיכים אז אני מנחשת". אמרתי לבסוף בצורה די אמינה.
"כן, אה? איזה חתיך שגיא יהיה בתור חייל!" עדי צרחה בהתרגשות. היא קפצה במקומה.
"את יודעת שהוא צריך לעשות גלח בכל הראש?" בר הזכירה לה.
"אוי..." פניה התעצבו. "חבל על הבלורית היפה שלו, עד שלימדתי אותו לסדר אותה".
"נשמות, יש עוד מעל חצי שנה ל..."
"ממתי את אומרת נשמות?" בר כמעט והתפקעה מצחוק. משכתי בכתפיי ובעטתי באבן אקראית שהייתה קרובה לרגלי.
"אסור לשנות את סגנון הדיבור?"
"נשמות? ברצינות?" עדי הרימה את שפתה העליונה בצדדיות.
"מה אתן רוצות ממני?" התחמקתי. לא הרגשתי עדיין בטוחה לספר להן על השיחות שלי ושל יובל. אני חושבת שאני אשמור את זה לעצמי, אני סבורה שהן לא יתלהבו לשמוע שאני מתכתבת עם חייל בן 21 באינטרנט. ואם ההורים שלי ישמעו על זה, סביר להניח שהקשר שלי ושל יובל לא ימשיך להתקיים. וזה, מבחינתי, הדבר הכי גרוע שיש. הוא ממש ההפך המשלים אותי.
"אז מתי אמרת שהריאיון שלך?" בר פתחה נושא חדש.
"יום שני". השבתי. המשכתי לשחק עם האבן שהתגלגלה על המדרכה.
"מגניב". לחשה והנהנתי. הרמתי את ראשי והבחנתי שכבר כמעט והגענו אל הסביבה המוכרת לי, הסביבה של הבית שלי.
"טוב, בנות, היה נחמד לדסקס איתכן אבל אני חייבת לרוץ למכולת להביא לאבא שלי את העיתון". הכרזתי והפניתי מבט אל המכולת. היא הייתה מעבר לכביש, בצד הרחוב.
---
"היי צחי, יש ידיעות?" קראתי ונכנסתי למכולת. צחי רשם משהו בפתק קטן, משחק עם הזקן הקצר שלו.
"יש רק מעריב, תיקחי".
"תודה". אמרתי בחיוך וצעדתי אל תוך המכולת. טיילתי בין המדפים עד שמצאתי את מדף העיתונים הנמוך. שלפתי עיתון והכנסתי אותו לתיקי.
"מה, לאבא?" הוא הניח את מרפקיו על הדלפק. הנהנתי והנחתי את התיק בחזרה על הכתפיים.
"עסוק, אה?"
"עם החברה שלו בעיקר". מלמלתי. "יש לו הרבה פגישות עסקיות ודברים כאלה".
"כן, אני מתאר לעצמי". הוא הביט בי.
"טוב, אני צריכה ללכת. יש לי עוד מלא שיעורים מהמגמה ומתכונות ובגרויות ו..."
"בהצלחה, יפיופה". צחי קרץ לי וחיבקתי אותו.
"ביי".
---
-נ.מ שגיא-
"הלו?"
"חן? השתנה לך קצת הקול".
"זאת לא חן", סיננתי בעייפות. "זה אח שלה. מי זה?"
"איפה חן?"
"מתקלחת". עניתי לאחר שווידאתי שאכן יש אור מחדר האמבטיה, ורעש של מים זורמים. מי זה עוד יכול להיות אם לא חן? אימא שלי עובדת עד מאוחר ואבא של חן נמצא בסלון וצופה בטלוויזיה. אני שונא שאימא שלי חוזרת בשעות הקטנות של הלילה, אילו רק יכולתי לעשות משהו כדי לעזור לה להכניס עוד משכורת הביתה... אבא של חן נותן לנו לגור פה, זו תהיה חוצפה לבקש ממנו לממן את שאר החיים שלו. בסך הכל הוא מאוד נחמד. תמיד שמעתי סיפורים על כאלה שאין להם אבא ולאימא שלהם יש חבר נוראי. מזלי שבמקרה שלנו זה לא קרה. ומזלי שאין לי אבא, אם היה לי את האבא שאנס את אימא שלי לא הייתי יכול להסתכל לו בעיניים. וזה רק בגלל שהייתי מפוצץ אותן.
"אתה יכול להגיד לה שיובל התקשר?"
"אה... אז אתה יובל המפורסם". צחקקתי והוצאתי את העשן מפי באיטיות.
"כן. אז תמסור לה, טוב?"
"בכיף".
------------
לכבוד היום הולדת שלי החלטתי להעלות לכן פרק נוסף! אז איך היה הפרק הזה?
אה, ובוקר טוב
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
