-נ.מ יובל-
"אז למה נגעת בה?!" המפקד שלי צרח.
"אני מכיר אותה, טוב?" עניתי בפחד. "אז נתתי לה חיבוק, סוף העולם?"
"מאיפה אתה מכיר אותה?"
"אני... אנחנו בני דודים רחוקים". השבתי והרמתי את ראשי אליו באיטיות.
"אז למה ראיינת אותה בכלל?" הוא הרים גבה. "אם אתה מכיר אותה מחובתך לדאוג שמישהו אחר שלא מכיר אותה יראיין אותה!"
"א..."
"עכשיו אני מבין שאולי סמכתי עליך יותר מידי". קרא בשקט. הוא צעד אל הדלת ופתח אותה.
"אני מצפה שתגלה אחריות, תזמין אותה לריאיון ביום אחר ותתאם עם אחד הקצינים האחרים".
"טוב". לחשתי. המפקד שלי יצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת. בעטתי בכיסא בעצבים. אני לא מאמין שכזו הזדמנות נעלמה לי בין הידיים. הזדמנות לראות אותה.
---
"הלו?"
"היי, מאמי!" חן צעקה בהתרגשות. "מה אתה אומר על סרט בערב?"
"בכיף". אמרתי ביובש.
"אז איזה? אולי..."
"קומדיה".
"רומנטי". הצענו יחד וחן צחקה.
"קומדיה זה נחמד", מלמלה. "אבל עוד יותר נחמד זה קומדיה רומנטית!"
"כן, צודקת". הסכמתי איתה. התחלתי לפסוע בשטח הפתוח אל האוהל של היחידה שלי.
"מעולה. אז ניפגש בעשר?"
"מאמי... נזכרתי שאני חוזר מהבר מאוחר בלילה. אז נדחה את זה לפעם אחרת, טוב?" שאלתי בעייפות. אנחת אכזבה נשמעה מהקו השני של הטלפון.
"בסדר, נוותר לך הפעם". גיחכה בחום. "אבל אתה חייב לי".
"ברור, ברור". מחיתי בחצי חיוך. "אני חייב לזוז".
"ביי, אוהבת אותך".
"גם אני, ביי". ניתקתי במהירות את השיחה. התכופפתי אל האוהל ופתחתי את הרוכסן שלו. הכנסתי את ראשי פנימה ובדיוק הרגשתי ליטוף בשיערי. התרוממתי והסתובבתי.
"היי, לוגסי". ליטל אמרה בחיוך רחב.
"ליטל?" חייכתי גם אני. "לא היית צריכה ללכת?"
"הייתי". קבעה וכיווצתי את גבותיי. "לא הלכתי".
"למה?"
"אני... אני מצטערת שלא הגבתי כשאמרת לי שזה אתה. הייתי בהלם".
"אני יכול להבין אותך". מלמלתי. סומק עלה על לחיי.
"אז מה אתה אומר על איזו שיחה קטנטנה?" שאלה במבוכה.
"יש לי תדרוך לחיילים שלי", סימנתי עם אגודלי על האוהל. "ואחר כך יש לי עוד ראיונות. מה שמזכיר לי..."
"ואתה לא יכול לתפוס חמש דקות?"
"אני מניח שזה לא יהיה רק חמש דקות", הצהרתי. "מאוהבת". הוספתי בשקט.
"אני עוד אחזיר לך על זה". היא גלגלה את עיניה הכחולות.
"את לא". סיננתי בביטחון. "אין לך סיכוי מולי".
"אה, באמת? חכה, חכה, אני אראה לך למי אין סיכוי".
"מחכה בקוצר רוח". צחקקתי וליטל צחקה גם.
"מה את אומרת שתביאי לי את המספר שלך במקום שנמשיך להתכתב כמו שני מטומטמים?"
"אין מצב, אם ההורים שלי יזהו הודעות ממספר שהם לא מכירים הם יהרגו אותי".
"אני נראה לך אדם מפחיד?" התגוננתי. היא גיחכה בבוז.
"נראה לא. אתה נראה מצוין". היא בחנה אותי בקפידה. את תווי פניי, את עיניי, את שיערי, ואז את גופי מבעד למדים.
"אני חייב להודות שגם את..." העברתי מבט על גופה. נשכתי את שפתי.
"תרים את העיניים, חרמן". היא סטרה לראשי.
"אם הייתי חבר שלך, הייתי..." המשכתי במבט המגורה ובטון המתפתה.
"טוב שהעלית את זה. יש לי רק שאלה אחת ואני אעזוב אותך לנפשך".
"אל תעזבי!" לחשתי בעצב.
"נו מה, אני אשאר כאן לתמיד?" נהמה וחייכתי. "בקיצור, בבר ראיתי שהייתה לך חברה, וכששאלתי אותך לפני כמה ימים אמרת שאין לך. למה שיקרת?"
"א..."
"שתדע שזה הוריד לי ממך".
"ל..."
"יש לך הסבר?"
"תתני לי לדבר, ילדה עם בעיות!" התפרצתי עליה. ליטל נעלה את פיה עם מפתח דמיוני והעיפה אותו.
"הייתה לי חברה שלוש שנים, ונפרדנו לפני ששאלת אותי ואחרי המסיבה בבר". הסברתי בנשימה אחת. היא הרימה גבה.
"אז עכשיו אתה רווק?"
"לא בדיוק..." מחיתי. "חזרנו שלשום".
"אה..." לפי פניה ראו שהתאכזבה. "בהצלחה, אני אלך עכשיו. יש לי אימון טניס".
"ליטל". תפסתי בזרועה. "זה לא מבטל את היחסים בנינו".
"אתה אוהב אותה, לא?"
"זה לא משנה". התחמקתי מתשובה. "אני רוצה שנמשיך להיפגש, אני רוצה להכיר אותך והפעם באמת".
"אוקי". היא הנהנה.
"וליטל!" עצרתי אותה שוב.
"מה עכשיו?"
"אם מישהו שואל, אנחנו בני דודים רחוקים. ואני צריך לקבוע לך ריאיון נוסף".
"למה?" התבלבלה. "משהו לא היה טוב בתשובות שלי?"
"לא, לא. זה באשמתי. תגיעי לכאן מחר בעשר".
-------------
מצטערתתתת שלא העליתי הרבה זמן פרק. מעכשיו אני מעלה בתדירות הרבה יותר גבוהה.
מה חשבתן על הפרק? :)
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
