-נ.מ יובל-
"לוי, שבע. כל הכבוד". הנחתי את המטרות על הדשא. צעדתי אליהם בנוקשות ונעמדתי מול כל שמונת החיילים.
"יאללה, עופו לי מהעיניים, הפסקת אוכל". החיילים החלו להתפזר. לוי ניגש אליי בחצי חיוך.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בתוקפנות. הוא צחקק.
"הקצין, אני... לא משנה".
"היי". קול נשי נשמע מאחוריי. הסתובבתי והבחנתי בליטל, ובאותו הרגע חיוך רחב נפרס על שפתיי.
"מאוה... ליטל? מה את עושה פה?" חיבקתי אותה במהרה. לוי חייך ולחץ את ידה.
"היי, אני לוי".
"לוי, זה שם פרטי?" היא לחצה את ידו בחזרה.
"לא, אבל ככה כולם קוראים לי. אני מרשה לבחורות יפות לקרוא לי ככה".
"עוף לאכול". בעטתי ברגלו. הוא הנהן והחל ללכת אל כיוון חדר האוכל.
"אני אדבר איתך אחר כך". קרא ונעלם מהמקום.
"מה נשמע, מאמי?" נשקתי לשפתיה בקצרה.
"אתה רציני, כאילו? אמרנו שאנחנו קרובי משפחה".
"אין פה אף אחד", מחיתי. "אני לא יכול להישאר אדיש לשפתיים האלה".
"איזה חמוד..." מלמלה בחולמניות.
"מה חמוד, אני חרמן, זה הכל".
"איכסה". היא סטרה ללחיי קלות. צחקתי וחיבקתי אותה שוב.
"מה באת לכאן?" שאלתי בהתרגשות.
"אתה באת אליי, אני באתי אליך". השיבה בגיחוך. "וגם כי הגיעו התוצאות של הריאיון שלי".
"נקווה שלא פסלו אותך ב... בעצם, מה אכפת לי?"
"איזה מגעיל אתה". הפצירה בי. משכתי בכתפיי באדישות.
"אני פשוט לא מודאג, לא כמוך. כל היום בלחץ".
"אל תתחיל איתי".
"מה קורה, בובה? אבא שלך גנן?" התחלתי איתה בכוונה בליווי פרצופים חושניים.
"ממש קצין למופת". עקצה בעייפות.
"טוב, מספיק עם הבדיחות", סיננתי בחצי חיוך. "בואי נלך לקחת את הריאיון שלך".
"את התוצאות". ליטל תיקנה אותי.
"סתמי לפני שאני משכיב אותך, והפעם שכיבות שמיכה".
---
-נ.מ עדי-
"ואז היא אמרה לי שהיא חייבת ללכת ואז... זהו".
"אז את לא יודעת איפה ליטל". קבעתי. בר הנהנה במהירות.
"יכול להיות ש..."
"שמה?" נענעתי את גופה.
"תירגעי!", קראה בסבל. "יכול להיות שהיא נסעה ליובל..."
"איזה יובל?" נענעתי את גופה שוב.
"הברמן, היא אמרה לי שהם בקשר".
"מתי?!" צרחתי. "למה לא מעדכנים אותי בדברים פה?!"
"מה הצרחות?" אור התיישב בספסל ליד בר. הוא נשק ללחיה ותפס במותן שלה. היא בעצמה הייתה מופתעת.
"היי". נופפתי לו לשלום. אני לא יכולה, הוא כזה חתיך.
"איפה השלישית?" הוא הסתקרן. משכתי בכתפיי. הוא הסיט מבט לבר והיא עשתה בדיוק כמוני.
"נעלמה". צחקק והרים יד אל שגיא שהדליק סיגריה, מסמן לו שיבוא אל הספסל שלנו.
"ליטל נעלמה". אור דיווח לשגיא.
"סוף סוף".
"איזה רע". גיחכתי. הוא חיבק אותי בחוזקה, עד כדי מחיצה.
"מה זה, מה את עושה?" אור הציץ לרשימה של בר.
"סתם, זה רשימה של מי שאישר הגעה".
"לאן?" חקר.
"למסיבה של עדי". השיבה כמובן מאליו. הוא העיף מבט אליי.
"יום הולדת? מתי?"
"עוד שלושה שבועות", אמרתי ואז דפקתי על מצחי. "שכחתי להזמין אותך, רוצה לבוא?"
"ליטל תהיה?"
"ברור". אני ועדי צחקנו.
"בכיף, למה לא?" אור ענה בחיוך. שגיא נשף עוד עשן לריאותיו והנדתי בראשי. רק מעשן כל היום.
---
-נ.מ יובל-
"סטופ".
"זין".
"עוד פעם זין?" ליטל רטנה. "נעשה שוב".
"אלף". קראתי ומשכתי את המילה.
"סטופ". מלמלה. מיד לאחר מכן פיהקה בעייפות.
"זין". הכרזתי, מחויך.
"שוב?" היא הרימה גבה.
"זה מה שיוצא". התחמקתי. היא צמצמה את עיניה.
"שקרן, אתה סתם עושה".
"ליטל יהושע?" דלת החדר נפתחה. קמנו מספסל ההמתנה ביחד. אישה יצאה מהחדר והגישה לליטל טופס כלשהו.
"תודה". ליטל החזירה במתיקות. היא בחנה את הטופס.
"קדימה, תעברי על זה בבית, יש לך עוד דרך ארוכה". הנחתי יד על כתפה.
"סבבה". חתמה וקיפלה את הטופס. היא הכניסה אותו לאחד מכיסיה האחוריים בג'ינס. התחלנו לפסוע במסדרון עד שלפתע נתקעתי במישהו.
"כוסאמק, מי זה?" הרמתי את ראשי. "חן?"
"שלום גם לך". חן בישרה. "הופה, הופה, תראו מי כאן". היא הסיטה מבט אל ליטל. גופה של ליטל קפא.
----------
צהריים טובים:))) מקווה שנהנתן מהפרק!
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
