-נ.מ שגיא-
"ביי, אני הולך".
"לאן?" חן קראה מהמטבח.
"סתם, סיבוב". שיקרתי. אני מתכנן ללכת לעדי. אני חייב לדבר איתה, אני חייב לראות אותה. אני הדבר הכי ריקני בעולם כשהיא לא איתי.
"סיבוב איפה?"
"יוצא לעשן". עניתי.
"אז תצא למרפסת לעשן, בשביל מה לרדת ולעלות חמש קומות?" חן ניגבה את ידיה במגבת.
"אני רוצה לשאוף אוויר".
"בכל מקום שואפים אוויר". היא התעקשה. "מה העניין, שגיא?"
"שום עניין". משכתי בכתפיי.
"אז לאן אתה הולך?" היא צמצמה את עיניה החומות.
"אמרתי לך, ל..."
"אתה יודע כבר שאני מכירה אותך מספיק טוב בשביל להבין שאתה משקר".
"נו, חן, מה הלחץ? אני אחזור ואגיד לך".
"אז תגיד עכשיו". ביקשה. "מה הבעיה?"
"אני הולך לעדי, טוב?" נכנעתי.
"עדי?!" היא כמעט צרחה. "מה אתה עושה אצלה?"
"אני רוצה שנחזור". מלמלתי. גירדתי בעורפי וחן התקרבה לנשק את לחיי.
"אז לך כבר, למה אתה מחכה?"
"ח..."
"עוף מפה". היא בעטה בי.
---
"התבלבלת בכתובת, ליטל גרה ברחוב הבא". עדי סגרה עליי את הדלת.
"לא התכוונתי ללכת לליטל", עצרתי את הדלת. "למה את חושבת שרציתי ללכת אליה?"
"לא יודעת, אולי בגלל שאתה... מדבר איתה מהבוקר עד הלילה?"
"אני מדבר איתה מהבוקר עד הלילה?" חזרתי על השטויות שהיא אמרה.
"לאנשים חסרי מודעות אין מקום בבית שלי, שלום". היא ניסתה לסגור שוב את הדלת.
"עדי, בבקשה בואי נדבר".
"על כמה שאתה לא מוכן שנחזור? לא רוצה".
"על כמה שאני רוצה שכן נחזור". ביטלתי את דבריה. היא נשארה בפרצוף אדיש.
"איפה אור?"
"מה?"
"מישהו היה צריך לחשוב על המתיחה הזאת וזה בטח לא אתה". הסבירה ביובש.
"זאת לא מתיחה". מחיתי.
"כן, בטח". גיחכה. "זאת לא מתיחה בדיוק כמו שאני עושה מחר קעקוע על התחת".
"מצטער להודיע לך, אבל את עושה מחר קעקוע על התחת".
"ברור, שלך אני אעשה".
"מצוין", צחקקתי ונכנסתי לבית. "אז... שנדבר?"
"לא הסברתי את עצמי טוב?" שאלה בהרמת גבה.
"אני רוצה שנחזור, עדי, את מוכנה לצאת מהבועה שלך שאת בטוחה שזאת מתיחה?"
"אתה לא זה שדחה אותי לפני שלושה שבועות כשרציתי שנחזור?"
"עשיתי טעות ועכשיו אני מתחרט עליה, טוב?"
"לא, לא טוב". היא קראה בבוז. "לך מותר לזרוק אותי ככה ולי לא?"
"אולי תניחי את האגו שלך שנייה בצד?" הנפתי בידי בכעס. אני יודע שהיא רוצה שנחזור, אני מכיר את המבט הזה בעיניים שלה.
"תזכיר לי איפה האגו שלך היה כש..."
"עדי", התקרבתי אליה. רכנתי אל פניה ואחזתי בהן. "בואי נעצור את המשחק הזה".
"אין פה שום משחק". היא ניסתה להזיז את ידיי. הנדתי בראשי וקירבתי את פנינו. הנחתי את שפתיי על שפתיה ונישקתי אותן. כל כך התגעגעתי. הייתי מוכן לעשות הכל בשביל נשיקה אחת, כזאת.
עדי לא התנגדה. היא נישקה אותי בחזרה והניעה את שפתינו, בדיוק כמו פעם. כשהתנתקנו, נפרס לשנינו חיוך ענק על השפתיים. היא נישקה אותי שוב נשיקה קצרה.
"אני אוהב אותך".
"אני אוהבת אותך". היא החזירה מיד. "גיגוש".
"דידוש". הוספתי בחיוך.
---
-נ.מ יובל-
"היי". בר נכנסה לבית. היא לבשה לפניה חיוך מבולבל.
"שלום, ליטל". ניב חייך אליה. הוא הסיט אליי את מבטו והחזרתי לו מבט זעוף.
"מה את עושה פה?" בר חיבקה את ליטל. "באת לבקר את ה..."
"רוצים לשתות משהו?" ליטל קטעה אותה.
"אני ויובל צריכים לדבר". ניב הכריז. פערתי את עיניי.
"כן..." מלמלתי. ניב משך אותי לכיוון החדר שלי. הוא הכניס אותי לתוכו באגרסביות ונכנס אחריי. הוא נעל את הדלת.
---------
שבוע טוב:)
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
