-נ.מ ליטל-
"תגידי, עם מי את מתכתבת שם כל הזמן?" בר שאלה בסקרנות ומיד הכנסתי את הפלאפון לכיס.
"השתגעת?!" לחשתי לה בתוקפנות. "שהמורה לא תשמע אותך ותיקח לי את הפלאפון".
"אז למה את מתכתבת באמצע שיעור?"
"שקט שם!" עדי קראה והסתובבה אלינו.
"שתקי". בר החזירה לה בחצי חיוך.
"שקט שם!" המורה הסיטה את מבטה אלינו.
"תהיי בריאה". מלמלתי לבר באוזן. "הכל בגללך".
---
"היי, ליטל!" שגיא נופף לי לשלום כשנכנסתי לכיתת מגמת המחשבים.
"היי". החזרתי לו בחיוך.
"עדי באה היום? לא ראיתי אותה". אמר וצחקקתי.
"כן, תכלס אנחנו מדברים רק בגללה".
"מה פתאום, אני מת להכיר אותך לעומק". מחה וקרץ לי. לא בדיוק ידעתי איך לפרש את זה, יובל הכניס לי לכלוכים למוח.
"חברים, תוציאו מחשבים ותתחברו לתוכנה החדשה". המורה הכריז ומחא כף אחת. הוצאתי מתיקי את המחשב הנייד שלי והתיישבתי במקום הקבוע שלי, בסוף הכיתה, לבד. חיפשתי על מסך הבית את התוכנה, ונכנסתי אליה. הודעה באנגלית הופיעה פתאום. בכותרת שלה סימן קריאה גדול ואדום.
מיד לחצתי אישור, והחלון נסגר לי. התוכנה נפתחה כרגיל, נכנסתי לאתר בו אני מתכתבת עם יובל. אני באמת לא מבינה איך הגענו למצב של ידידות קרובה. בסך הכל המורה במגמת המחשבים ביקש מהתלמידים להתקין תוכנה ובה אתר מיוחד של משתמשים שמתעניינים במחשבים. אני זוכרת את הרגע הזה שקיבלתי הודעה חדשה מיובל.
יובל: היי, בובה
חייכתי. זו בדיוק הייתה ההודעה שהוא שלח לי בפעם הראשונה. וכשלא הבנתי מי הוא ומה הוא רוצה, סיננתי אותו יומיים עד שהוא תקע לי את המחשב מרוב הודעות. מטרידן.
ליטל: זאת בדיוק ההודעה ששלחת לי כשרק הכרנו
יובל: נוסטלגיה... רגע, זה היה לפני חודש כולה, לא?
ליטל: משהו כזה
יובל: מתגעגעת לימים שלא הכרנו, אה?
בדיוק כשהקלדתי לו את התשובה ולחצתי 'שלח', המסך כולו נהיה שחור לגמרי. האדמתי. מה אני אעשה? מה קרה?
מלא הודעות בלתי מובנות קפצו למסך, אחת אחרי השנייה כמו דומינו שנופל במהירות. הרמתי את עיניי למורה שעבר ליד שולחני. הוא שלח את עיניו אל המסך השחור שלי, בדיוק סגרתי את המחשב.
"אני... אני צריכה להטעין אותו". הודעתי בשקט ושלפתי את המטען של המחשב מהתיק. המורה הנהן ופילס את דרכו אל שגיא, שישב שולחן לפניי.
"מה יש?" שגיא הסתובב אליי ופתח את המחשב שלי.
"זה שומר מסך?" הוא הצביע על המסך שהיה עדיין שחור.
"יכול להיות שנגמרה לו הסוללה?" נלחצתי. הכבל של המטען הסתבך בתוך עצמו, וניסיתי לשחרר אותו.
"מה פתאום, אלה מחשבים מיוחדים, יש להם סוללה של עשרים וארבע שעות לפחות". השיב ולחץ על כמה תיקיות במחשב.
"רק שנייה..." לחש ואז סובב אליי את המחשב. "הנה, כמו חדש".
"מה עשית?" נהמתי.
"כלום, באמת". הוא הרים את ידיו בגובה הכתפיים.
"תודה, שגיא". פרסתי חיוך מהול בהקלה ובשמחה.
"שטויות". הוא הסתובב חזרה במקומו. נכנסתי שוב לתוכנה במהירות, וישר לשיחה עם יובל.
ליטל: מצטערת על התקלה
יובל: איזו תקלה?
ליטל: סתם... המחשב קרס או משהו כזה
יובל: אה, את לא בפלאפון?
ליטל: איזה... בשיעור שעבר כמעט תפסו אותי
יובל: טוב מאוד, חוצפנית. מה את בטלפון בשיעור?
ליטל: אתה לא תחנך אותי
יובל: אני ועוד איך אחנך, מאוהבת
ליטל: נתפסת על המאוהבת עכשיו?
יובל: אני?! את סתם מעלילה עליי
ליטל: אני?! אתה סתם מעליל עליי
יובל: מעתיקנית מסריחה
ליטל: אלה החיים, מותק
יובל: את קראת לי הרגע מותק, נשמה?
ליטל: אתה קראת לי הרגע נשמה, מותק?
יובל: אני מבין שאת בקטע של לחזור אחריי
ליטל: אני?! אתה סתם מעליל עליי
יובל: אויש... ליטל ליטל. מי לימד אותך את כל זה?
ליטל: המאסטר
--------
מה דעתכן? הייתי שמחה לשמוע חוות דעת.
שבת שלום קוראות נחמדות שלי <3 אל תשכחו לדרג!
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Roman d'amourהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
