-נ.מ ליטל-
"ואיפה הפלאפון שלך?"
"גנבו לי".
"אוי, ליטל, ליטל..." יובל מלמל. "מתי תתבגרי?"
"אז אתה מרשה לי לישון כאן?"
"יש לי ברירה?" התבדח. הוא פתח את הדלת לרווחה. "בואי, תרגישי בבית".
"באמת הרבה זמן לא ראיתי את המקום הזה".
"לא מעניין", סינן ופסע למטבח. "מה שמעניין זה איך לעזאזל באת אליי? את לא שונאת אותי?"
"שונאת?!" נהמתי בצחוק. "שאני אשנא אותך?"
"תהיי רצינית קצת, נו באמת". הוא הפציר בי. הסתכלתי עליו ופרצתי בצחוק. לאחר מכן גם הוא צחק.
"סתם נו, אני לא באמת שונאת אותך, בוא פשוט נהיה ידידים רגילים". אמרתי. יובל הנהן.
"אז אני יכול להציע לך לישון איתי במיטה?" תהה.
"אתה צוחק, נכון?"
"מה את מפחדת, שאני אשכיב אותך?"
"כל כך לא הייתי צריכה לבוא לפה". הנדתי בראשי לעצמי.
"זאת הייתה טעות!" הוא חיקה את קולי ועשה תנועות ידיים דרמטיות. הוא הלך לדלת בהליכה נשית ופתח אותה.
"אני חייבת להתרחק ממך, אתה אומר לי דברים קשים!" צרח ויצא מהבית בטריקת דלת. חייכתי לעצמי ונשענתי על הכיסא. כבר שכחתי כמה שהוא שטותניק, כמה שהוא מצחיק, וחמוד, וחתיך. ובעיקר שכחתי שאסור לי להתאהב בו שוב. אני אוהבת את אור ואור הוא החבר המקסים שלי.
"ליטל! תפתחי, יא זונה!" יובל דפק על הדלת.
"מה אתה צורח כמו משוגע?!" קראתי ופתחתי לו את הדלת. הוא נכנס בסערה.
"נהרס לי הפוני מהדרמות שלך". הוא העביר יד בשיערו. גלגלתי את עיניי והתיישבתי שוב על הכיסא.
"יש משהו לאכול במקום הזה?" רטנתי.
"האמת שלא, יש רק קפה".
"איך רואים שאתה רווק..." גיחכתי. הוא נעץ בי מבט זעוף.
"דווקא יש לי חברה", הצהיר. "חן ואני חזרנו".
"חזרתם?" מלמלתי. אני אשקר אם אגיד שזה לא הציק לי קצת.
"בהצלחה". תפחתי על כתפו.
"תודה. בהצלחה גם לך ולאור".
"תודה".
---
"את בטוחה שאת לא רוצה לישון במיטה שלי?" יובל לחש לי באוזן. הוא הגיח מאחוריי והניח את ידיו על מותניי.
"נראה לך באמת? כשלי יש חבר ולך חברה?" החזרתי לו בתוקפנות.
"לא רוצה, לא צריך". הוא משך בכתפיו. "לילה טוב".
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Roman d'amourהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
