-נ.מ ליטל-
"כמה הסברים? אפס יספיקו?"
"לא". החזרתי בקשיחות. "אתה מוכן להסביר לי מה העניין שלה עכשיו?"
"טוב". יובל נאנח. הוא תפס בכף ידי ומשך אותי אל הסלון. התיישבנו יחד על הספה כשידינו עדיין כבולות אחת בשנייה.
"היינו ביחד שלוש שנים", הוא התחיל לספר. "ובכל השלוש שנים האלה קרו לי הדברים הכי קריטיים בחיים".
"כמו מה?"
"גיוס, מעבר דירה, פתיחת בר משלי, גמילה, א..."
"גמילה?" הרמתי את גבותיי בפליאה.
"הייתי מעשן המון", אמר בחצי חיוך. "כבר מכיתה ח', נגמלתי לגמרי לפני כמה חודשים. מה שמצחיק זה שהיא עזרה לי להיגמל אבל לא נגמלה בעצמה".
"מצחיק". מלמלתי והשפלתי מבט.
"אבל חשוב לי שתדעי שלמרות כל זה, הבנתי שאני יכול להתגבר עליה". מחה. הוא הרים את ראשי והביט בעיניי. רק עכשיו, כשהבטתי בו מקרוב, הצלחתי לראות כמה שהוא חתיך.
"אוקי".
"והבנתי עוד משהו". יובל הוסיף.
"מה?"
"שאני אוהב אותך". הצהיר. הלב שלי הותקף פרפרים והפנים שלי אוטומטית החליפו את צבעם.
"ושזה מדהים איך שאהבה יכולה להיווצר מהתכתבות באינטרנט". הוא לחש והתקרב אליי.
"ושגם את מדהימה. את יפה וחכמה ומוכשרת ו..."
"וכדאי שתעצור את זה כי עוד שנייה ואני אהפוך לעגבנייה". גיחכתי בשקט.
"את כבר עגבנייה". הוא העביר את אגודלו על לחיי. "העגבנייה הכי יפה שראיתי בחיים". צחקקתי לעצמי.
"ועוד שנייה אני חותך ואוכל אותך למה אני מת מרעב". הוא תפח על בטנו, כשאנחנו עדיין קרובים וצמודים זה לזה.
"אז אולי כדאי שתקום ותעשה לעצמך אוכל?" שאלתי אותו בטון ציני.
"אני לא יכול", סינן. "הריח שלך... טוב מידי".
"גם הריח שלך טוב". חייכתי בהנהון.
"גם אני טוב". הוא הרים גבה במבט שובב.
"עוד פעם...." גלגלתי עיניים.
"תודי שאת אוהבת שאני חרמן עלייך".
"איכסה". עשיתי פרצוף נגעל. "אתה דוחה".
"את יותר".
"אתה יותר".
"את יותר".
"אתה..." לא הספקתי לסיים את המשפט. יובל הנחית את שפתיו על שפתיי ללא התראה מראש.
---
"גלידה?"
"כן". קראתי בחזרה.
"איזה?"
"איזה שאלה, ברור ששוקו".
"באמת?" יובל פסע לסלון עם קופסת גלידה בידיו. "אני דווקא הייתי מעדיף וניל".
"ואני שוקו. שנתחלק?" הצעתי. יובל הגיש לי כפית ופתח את הקופסה.
"מה זה?" הוא עיקם את פרצופו.
"מה זה מה?" התבלבלתי והצצתי אל תוך הקופסה. "אוקי, למה יש פה קציצות?"
"אויש. זה בטח השותף שלי". נאנח.
"יש לך שותף?"
"כן, נראה לך שהייתי מסתדר לבד?" יובל צחק.
"כן, אה?" עקצתי אותו. הוא הרים אליי מבט רצחני.
"תיזהרי לפני שאני אנשק אותך".
"ממה להיזהר?" משכתי בכתפיי ונישקתי את שפתיו נשיקה יבשה.
"טוב..." הוא מלמל ונופף בקופסה. "נלך על בשרי היום?"
"איכס, לא".
"לא אומרים איכס על אוכל!" הכריז וסטר לראשי.
"היי!" צעקתי והחזרתי לו סטירה בלחי. הוא צחקק לעצמו.
"לפחות עכשיו יש לנו אותו צבע בלחי אחת".
"שתוק, אשמתי שאני מסמיקה מכל דבר?" נהמתי בגיחוך. יובל הניד בראשו ונשק ללחיי.
"בסדר, אני מוכן לסבול את זה". אמר.
"תודה באמת, איש נחמד". הקנטתי בעייפות. "ועכשיו, אתה מוכן להביא אוכל נורמלי?"
"בכיף, מאמי".
"רק אל תקרא לי מאמי כמו לחברה שלך". ביקשתי בסבל.
"דבר ראשון, היא לא חברה שלי. דבר שני, אני לא רואה בזה בעיה ולכן אני אמשיך לקרוא לך ככה".
"אב..."
"אלא אם כן את רוצה שאני אקרא לך מאוהבת". קרא בניצחון מהמטבח.
"תינוק!"
--------------
וואייי אני ממש מצטערת שלא העליתי עד עכשיו באתי להעלות לפני כמה ימים ונמחק לי הכל! הייתי צריכה לשכתב את הכל וזה לקח מלא זמן בקיצור גם מחר יעלה פרק או אפילו שניים.
חופש גדול שמח:))) תנצלו אותו הוא יחזור רק בעוד שנה.
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
