Was it a mistake?

פרק 13: זה אני

-נ.מ יובל-

"הבא בתור, ליטל יהושע!"

דלת החדר נפתחה, ולחדר נכנסה נערה הנראית בסביבות גיל ה-18. היא סגרה אחריה את הדלת בביישנות, והתיישבה בכיסא שמולי. הבטתי בה לרגע, היא נראתה לי מוכרת.

"את מוכרת לי". הצבעתי עליה. היא חייכה וסידרה את שיערה.

"נפגשנו בבר".

"וואלה", סגרתי את העט והנחתי אותו על המחברת. "גם את, גם חברה שלך... איזה צירוף מקרים מוזר".

"חברה שלי? מתי היא באה?" שאלה בכיווץ גבות.

"לפני כמה ימים. היא גם באה להתראיין".

"אה, נכון".

"אז... שנתחיל?" חייכתי והיא הנהנה. זאת ליטל ההיא, זאת שחשבתי שזאת ליטל מהאינטרנט. למען האמת, הייתי טיפש, הן בכלל לא דומות. ליטל הזאת שקטה מידי וביישנית. ויפה מידי לגאונת מחשבים ומצטיינת בלימודים.

"שם?"

"ליטל יהושע".

"באמת?" שיחקתי את עצמי מופתע. היא צחקה והשפילה את ראשה לרגע. "גיל?"

"18".

"טוב, על הקטע הזה אפשר לדלג..." העברתי דף במחברת שלי.

"עושה רושם שאתה שונא את המקצוע שלך". אמרה בשקט.

"מה קרה לך, אני חולה על לראיין אנשים". הצהרתי בעייפות.

"נו, איפה השאלות המתקדמות יותר?" נהמתי וליטל לקחה בעדינות את המחברת מידי. היא העבירה דף במחברת ורפרפה עליו עם עיניה. בכל הזמן הזה בהיתי בפניה. היה לה יופי מיוחד. הייתי מהופנט לעיניים הנדירות שלה.

"הנה". היא הגישה לי את המחברת בחיוך. הנהנתי כאות תודה ושלחתי את ידי בכדי לקחת אותה. ידי הרגישה את חום ידה. מתחתי חיוך קטן ומיהרתי להפיג את השקט המביך שנוצר.

"מה יש לך לומר על עצמך? את שקטה, רעשנית, מומחית בלמשוך תשומת לב?"

"אני..." היא התלבטה. "אני ידועה בתור רעשנית, אבל יש פעמים שאני יודעת לשתוק ולתת לשתיקה לעשות את שלה".

"מגניב". ציינתי כמתרשם. "איזה פעמים למשל?"

"סיטואציות רציניות. לא מכיר כמה כאלה?"

"דווקא כן. עם המפקד שלי וכל זה". עניתי בליווי צחקוק.

"ו... את בחורה חברותית? אחת שמספרת לחברות שלה הכל או ש..."

"לפעמים. יש דברים בודדים שאני שומרת לעצמי, זה כולל ההורים".

"יש לך דוגמה?" הסתקרנתי. היא פתחה את פיה להגיב ומיד היססה.

"לא, לא ממש". אמרה לבסוף.

"טוב, מה אני מצפה, שתגלי לי?" משכתי בכתפיי. ליטל צחקה בשקט.

"תזכירי לי איפה את גרה".

"נהריה, אני לומדת בתיכון שחקים". עיניי גדלו. אולי זאת כן ליטל שאני מתכתב איתה?

"את במגמת מ..."

"מחשבים". היא השלימה אותי. חייכתי. מה הסיכויים שזאת לא היא?! התרגשות היסטרית תקפה אותי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה שלי.

"ועכשיו", בלעתי את רוקי. "לצורך הריאיון כמובן, יש לך איזו מערכת יחסים שניהלת או מנהלת ברשתות חברתיות או משהו כזה?"

"מה?" היא נלחצה.

"זה חסוי, אני לא מעביר את זה לאף אחד". שיקרתי על מנת להשרות בה רכות.

"אני... א... יש, יש משהו כזה".

"כן? עם מי?"

---

-נ.מ ליטל-

"תודה, היה נחמד מאוד". יובל לחץ את ידי בסוף הריאיון.

"גם לי". מלמלתי וקמתי מהכיסא. כל גופי רעד, הוא שאל שאלות כל כך מביכות.

"ליטל?" הוא קרא מאחוריי.

"כן?"

"יש עוד משהו אחד ששכחתי להגיד..."

"כן?" לחשתי. הוא התקרב אליי והוריד אליי את עיניו.

"זה אני".

"אתה?" התבלבלתי. נרתעתי ולקחתי כמה צעדים אחורה.

"כן, ליטל. זה אני, זה יובל". הסביר את עצמו. יובל תפס בידי וקירב אותי אליו. לא ידעתי מה להגיב, השתתקתי.

"תגידי משהו". ביקש בחוסר אונים וחיבק אותי. גופי קפא, לא יכולתי לזוז. הייתי בהלם מוחלט.

"לוגסי!" פתאום דלת החדר נפתחה בפראות. יובל ישר מיהר לנתק אותי ממנו.

"מה זה?" הקול העבה נשמע ממש מאחוריי. "מה עשית לה?"

"אני? כלום". התחמק בלחץ.

"היי, את בסדר?" יד נשלחה לכתפי. הנהנתי מבלי למצמץ ולסובב את ראשי אל הקול.

"לוגסי, בוא איתי".

--------

פרק אחרון למרתון... לילה טוב:)