-נ.מ יובל-
"קומו, נו!" דפקתי על האוהל של מספר חיילים. "קדימה!"
"קומו לפני שאני אביא את המפקד שלי!"
"בוקר טוב גם לך". לוי יצא מהאוהל. שיערו היה מבולגן ופניו חיוורות.
"מוכן לעוד יום של אימונים?" חיככתי את ידיי.
"ומזומן". הוא ענה בחוסר אנרגיה.
"לך תעיר את החברים שלך".
---
"קראת לי?" נכנסתי למשרד של המפקד שלי.
"כן, לוגסי". הוא הרים ראש מהמחשב שלו. "בוא, שב".
"מה העניין?"
"בעוד כמה ימים יש משלחת לבתי ספר תיכונים". הוא פתח בהסבר. בדיוק ליטל קפצה לי לראש.
"איפה?" בלעתי את רוקי.
"כל הארץ. אני רוצה שתחלק את היחידה שלך כולל אותך לערים שאני אתן לך".
"אוקי". הנהנתי בהסכמה. המפקד הגיש לי דף ובו ערים שונות מכל רחבי הארץ. מהר בדקתי אם נהריה נמצאת ברשימה.
"אני אחזיר לך את זה בסוף היום". הודעתי וקמתי מכיסאי.
"מצוין". הוא הרים חיוך קטן. צעדתי לדלת של המשרד והתכוננתי לצאת.
"אה, המפקד!" קראתי אליו. "אני צריך גימלים למחר, יש לי בדיקה". הכרזתי והצבעתי על מצחי המודבק.
"נדבר על זה בסוף היום". הוא החזיר. סגרתי את הדלת אחריי. שלפתי מכיס מכנסי המדים שלי עיפרון. רפרפתי על הרשימה ובמקום שבו כתוב נהריה, כתבתי את שמי. אני חייב ללכת לפגוש את ליטל.
---
-נ.מ ליטל-
"יש איזה עניין שאני רוצה לדבר איתך עליו". אמי אמרה.
"מה?" הסתקרנתי. היא חנתה את המכונית בחנייה.
"נדבר אחרי התחרות?"
"תגידי בקצרה". ביקשתי.
"זה קשור לחייל ההוא". היא פתחה בדבריה. "פגשתי אותו ודיברנו קצת".
"איפה פגשת אותו?" שאלתי במהירות. "מה דיברתם? הוא דיבר עליי?"
"ליטלי, זה באמת חייב לחכות לאחרי התחרות". היא מחתה ופתחה את דלת הרכב. "בינתיים תתרכזי בלנצח, טוב?"
"טוב". לחשתי באכזבה. התרגשתי כשהזכירה אותו. אני מתגעגעת אליו בטירוף. אבל היא צודקת. יש לי עכשיו תחרות על אליפות הארץ בטניס וממש לא בא לי להפסיד. למרות שהדיבור על יובל קצת הוציא אותי מריכוז. הייתי חייבת לשמוע את כל מה שיש לה להגיד. ואם היא מסירה את האיסור שניפגש? אולי אוכל לחזור אליו!
ומצד שני, יש לי את אור. אור היה הכי סבלני איתי והכי חמוד. הוא תמיד הקשיב למה שהיה לי להגיד ותמיד בא לעזרה מתי שרק רציתי. הוא חמוד כל כך, לא נעים לי ככה לזרוק אותו הצידה רק כי הסתדרתי. ועוד אחרי שאמר לי שהוא אוהב אותי...
"הנה הכוכבת שלי!" נטשה משכה אותי לחיבוק. "מה העניינים, יפה שלנו?"
"בס..."
"טוב, תקשיבי, את מנצחת את זה לא משנה מה. ברור?"
"כ... כן". גמגמתי בלחץ.
"התאמנת אתמול, כן?" שאלה בהזהרה.
"ברור". שיקרתי. אתמול הייתי במסיבה של עדי ובכלל שכחתי מהתחרות הזאת. בסדר, אני מנצחת אותה בלי למצמץ. ניצחתי תחרויות קשות מזו.
"קדימה, לכי להתארגן, להתלבש, מה שצריך. ניפגש פה עוד רבע שעה". הנהנתי וצעדתי אל חדר ההלבשה שבסוף המגרש. העפתי מבט לקהל, אור ישב שם לצד בר, עדי ושגיא הזעופים ונופף לי לשלום. החזרתי לו שלום בחיוך.
הנחתי את תיק הגב שלי על המגרש. עליתי במדרגות אל הקהל שישב למעלה, עד שהגעתי לאור. הוא לא הוריד ממני את העיניים החומות שלו.
"היי, אלופה!" הוא נשק ללחיי.
"היי". השבתי. העפתי מבט אל שגיא שישב לידו, מבטו היה עייף. בר ישבה לידו ולידה עדי, שתיהן עם אותו הפרצוף.
"מה קרה?" לחשתי באוזנו של אור.
"עדי ושגיא דיברו, ואז שניהם חזרו ככה". אמר בבלבול. נשכתי את שפתי התחתונה. כנראה שלמרות הניסיונות של בר לשכנע את עדי לעשות אחרת, היא נפרדה ממנו.
"טוב, אין לי זמן לזה". סיננתי בלית ברירה. "תהיה חזק".
"תודה". אור גיחך. "בהצלחה, אני בטוח שתנצחי".
"תודה". חיבקתי אותו. התנתקנו ומיהרתי לרוץ אל חדר ההלבשה בכדי להתלבש ולהתכונן לקראת התחרות.
---
"אני לא מאמינה". מלמלתי. "אני פשוט לא מאמינה".
"זה לא סוף העולם..." אור ניסה לעודד.
"זה כן! אני הייתי אלופת הארץ!" צעקתי עליו.
"בסדר, קורה".
"קורה?" נהמתי. "בטניס אין קורה, חייבים לנצח!"
"ליטלי בואי, צריך לזוז". אמי התניעה את המכונית.
"ליטל..."
"תשתוק, מה אתה מבין בזה בכלל?" קטעתי אותו. הוא היה חסר אונים.
"מצטער אם..."
"מה אתה מצטער כל הזמן?" תקפתי אותו. "לא נמאס לך להצטער?"
"אני..." אור לא ידע מה להגיד.
"ליטל". אמי הפצירה בי. הבטתי בו ונכנסתי למכונית.
"ביי". הוא קרא מהחלון. התעלמתי ממנו והנחתי יד על אדן החלון.
"הכל בגלל הזלזול שלך". אימא שלי התחילה לנסוע.
"מה זה קשור?" ביטלתי את דבריה. "היו יותר טובות ממני, זה הכל".
"אין יותר טובות ממך, את לא מבינה שאת הכי טובה?"
"אימא, אל תתחילי גם כמו אור". התגוננתי בכעס.
"מי זה בכלל אור?" היא הסתקרנה. כמו תמיד, חייבת לדעת הכל על הידידים שלי ועל מי שמדבר איתי.
"לא יודעת". עניתי. לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד. אפילו יובל יצא לי מהראש. הסיכויים להגשים את החלום הכי גדול שלי קטנו, זה הדבר היחיד שמעניין אותי.
-------------
לילה טוב בנות:))))
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romansaהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
