-נ.מ יובל-
"כשאני צריך אותך איתי..." זימרתי בקול שקט. "ואני אוהב אותך יותר מאת עצמי, ליטל שלי". סיימתי לנגן את השיר שכתבתי בגיטרה. הנחתי את הגיטרה בצד ואחד החיילים התיישב במיטה מולי.
"מה, שיר לחברה שלך?"
"כמעט". חייכתי.
"מה כמעט?" הוא צחקק. "לפי השיר אתה מאוהב בה בטירוף, תגנוב אותה כבר".
"זה לא פשוט..." שיחקתי עם המפרט בידי.
"אהבה זה לא פשוט". מלמל באנחה. "אבל זה? נראה לי מאוד פשוט".
"יש לי חברה". אמרתי והוא הרים גבה.
"אל תשחק בה". הציע ברצינות. הנהנתי אין ספור פעמים.
"אני מרגיש ריק בלעדיה".
"אז השנייה תמלא אותך. ככה זה תמיד".
"אתה באמת חושב?" שאלתי בחוסר ביטחון.
"ברור". הוא קם מהמיטה.
---
יובל: אני רוצה להיפגש
יובל: דחוף
יובל: אני הבנתי משהו
---
-נ.מ עדי-
"יש לך מושג איך דאגתי?" התנפלתי על שגיא כשהבחנתי בו. חיבקתי את עורפו חזק חזק והעברתי את ידי על זיפיו הארוכים.
"איפה היית?" נהמתי וסטרתי לחזהו. הוא היה נראה מיואש.
"מה קרה, הכל בסדר? אתה עייף? רעב? רוצה לשתות?"
"הכל בסדר, תירגעי ותהיי בשקט". הוא עקף אותי ונכנס לכיתה.
"מה יש לך?"
"אין לי כלום, לא הבנת את זה?" התחמק. הוא העיף את התיק על אחד מהכיסאות.
"נו, תספר לי. אני לא אגלה". ניסית לשכנע אותו.
"מה לא ברור במה שאמרתי?!" שגיא קרא פתאום בקולו העבה. "הכל דבש, הכל פצצה, הכל עשר!"
"אבל אני יודעת שלא!" רקעתי ברגלי.
"אבל אני אומר לך שכן!"
"אני מספיק מכירה אותך, תעשה לי טובה!" צעקתי. כל הראשים בכיתה הופנו אלינו.
"טוב, אני נכנע". הוא הרים את ידיו בגובה הכתפיים. "לא יודע עוד מה לומר כדי שתאמיני לי".
"אל תגיד כלום, אני לא מאמינה". שילבתי את ידיי.
"לא צריך". לחש וחלף על פניי, כנראה יצא מהכיתה. זה היה הריב הראשון שלנו.
"לא נורא, לא נורא, לא נורא". ליטל מחאה כפיים בקולות עידוד ופסעה אליי. היא עטפה אותי בזרועותיה וליטפה את שיערי.
"אל תשימי עליו, הוא כנראה רוצה לשמור את זה לעצמו".
"זה לא הוגן, אני מספרת לו הכל תמיד". ייבבתי.
"אז כנראה שלוקח לו זמן להיפתח, תעזבי". אמרה בניחום. הנהנתי לעצמי והתיישבתי על שולחן סמוך.
"מה זה הרעש הזה?" רטנתי וליטל שלפה את הפלאפון שלה מהכיס.
"סתם, הודעות". הכריזה ופתחה אותו.
"אוף, איזה מעצבן הוא". התלוננתי. קברתי את ראשי בין ידיי. "ריב ראשון, את קולטת?"
"עדי, הכל בסדר", היא הניחה את הפלאפון על השולחן. "זה גם קורה, אין מה לעשות".
"אבל זה שטויות!" הרמתי את ראשי. השיער הסתיר את פניי וליטל דאגה לסדר אותו, בליווי צחקוקים.
"שטויות זה שאת נותנת לזה להשפיע עלייך", מחתה והביטה בי. "אתם תשלימו, הכל יהיה בסדר".
"ממש, זה לא נראה ככה".
"נו, אל תהיי פסימית. תקשיבי..."
"מה זה שוב הרעש הזה?!" צרחתי, חסרת סבלנות. ליטל פתחה שוב את הפלאפון.
"מישהו חופר לי, אני אענה לו עוד מעט". הסבירה.
"תעני עכשיו, אני אלך לבר, לעזור לה עם ההזמנות". סיננתי וקמתי מהשולחן.
"איך הולך איתה באמת?"
"סבבה". חייכתי. ליטל הרימה גבה מופתעת.
"סבבה? לא דיברת איתה על הקטע ש..."
"לא. היא פשוט התנצלה וזהו".
---
-נ.מ ליטל-
"אוקי". צחקקתי. עדי קרצה לי והלכה אל מחוץ לכיתה. פתחתי את ההודעות מהאתר, ומי זה יהיה אם לא יובל.
יובל: אני רוצה להיפגש
יובל: דחוף
יובל: אני הבנתי משהו
ליטל: שאתה ערס?
יובל: מצחיק, אבל לא
ליטל: אז?
יובל: ניפגש ונדבר?
ליטל: נו תן רמז
יובל: שאני אוהב אותך
ליטל: מחר טוב לך?
------------
פרק אחרון למרתון! שיהיה חג שמח ושבת שלום <3
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romansaהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
