Was it a mistake?

פרק 42: בן או בת?

-נ.מ שגיא-

"הנה החתיך שלנו!" חן התנפלה עליי כשנכנסתי הביתה.

"שגיא", אימא שלי נישקה אותי בשני צידי הפנים. "איך היה לך היום?"

"אחלה, מה קרה?"

"משהו מרגש". חן מחאה כפיים בהתרגשות. גם גלעד, אביה של חן עמד שם. כולם הקיפו אותי והתחלתי להרגיש קצת לחוץ. מה כבר יכול לקרות? אולי החזירו את אימא שלי לעבודה?

"מי מספר, את מספרת?" גלעד הניח יד על כתפה של אמי.

"אוקי". היא הנהנה. "יש לך..."

"יש לך אח קטן!" חן צרחה וחיבקה אותי. כיווצתי את גבותיי. לא ידעתי איך להגיב, הייתי המום.

"אח קטן?" חייכתי. "אימא, את בהריון?"

"ברוך השם, כן". אמי השיבה כשהחיוך הרחב מסרב לעזוב את פניה. חיוך רחב התפשט גם על פניי.

"באמת?!" נחתתי על אמי בחיבוק. סוף סוף יש לאמי סיבה להיות שמחה, סוף סוף משהו מאושר קורה לה בחיים הארורים שהיא זכתה לחיות. אני כל כך שמח.

"מגלעד, מתי שכבתם?" שאלתי כמו ילד קטן.

"שגיא!" חן משכה אותי אליה. "אתה דפוק או מה?"

"מצטער". הרמתי את ידיי כחף מפשע. "ורגע, זה בטוח?"

"מאה אחוז". אימא שלי אישרה.

"זה בן או בת?" חקרתי בסקרנות.

"עוד לא יודעים".

"פליז בת!" חן הצמידה את כפות ידיה.

"אמן בן!" קראתי בניגוד אליה.

"יש לך את אח שלי, שחק איתו כדורגל וכל השטויות האלה". היא סיננה.

"אני רוצה אח משלי", משכתי בכתף אחת. "שאוכל להציק לו ו..."

"איזה חמוד". אמי ליטפה את שיערי. "מה שיוצא אתה מרוצה".

"ברור". הנהנת במתיקות. "שייצא בן". הוספתי תוך כדי שיעול בכדי שלא ישמעו.

"טוב, אנחנו נלך לחדר". אימא שלי תפסה בזרועו של אביה של חן.

"ביי, אימא". חיבקתי אותה חזק בפעם האחרונה. אין לי מושג איך להגדיר או לתאר כמה שאני אוהב ומעריך את אימא שלי. היא אישה כל כך חזקה. אני מאחל לכל אישה את שמחת החיים שיש לאימא שלי אחרי כל מה שעברה, אחרי כל החושך שקיבלה מהחיים האלה. אני בחיים לא אפגע באימא שלי, גם אם זה יהיה תלוי בחיים שלי. אני לא אעשה משהו נגדה. אפילו אם זה אומר לאבד את עצמי, לאבד את יד ימיני. את עדי אני לא נותן כדוגמה כי במילא איבדתי אותה.

אימא שלי היא כל החיים שלי. בקלות רבה היא יכלה להרוג אותי וכביכול להמשיך עם החיים שלה כרגיל מגיל 16 והלאה. אבל היא בחרה לגדל אותי. להפוך לאימא בתיכון. לספוג את כל ההערות הפוגעניות מהסביבה ולאבד הרבה אנשים בדרך. היא אמיצה, אני לעולם לא אשכח לה את זה. וזה הנדר שנדרתי כשחגגתי יום הולדת 13. שלעולם לא אעזוב אותה לבד, כמו שהייתה לפני 19 שנים ברחוב ההוא, בסמטה החשוכה, לצד אף אחד, ורק האנס ההוא מפשיט אותה ועושה בה כרצונו.

"שמח?" חן הגישה לי ספל קפה. התיישבתי על כיסא בפינת האוכל.

"ברור". עניתי כמובן מאליו.

"מה קרה לך כשנכנסת? היית עם פרצוף תחת כזה". היא זיהתה שמשהו קרה.

"סתם", גירדתי בעורפי. "עדי נפרדה ממני היום..."

"לא נכון", חן הניחה את הספל על השולחן. "באמת?!"

"נו מה, אני עובד עלייך?" נהמתי.

"למה?!" היא ייבבה.

"מכירה את בר?" שאלתי והיא הנהנה. "עדי סיפרה לי שבר מאוהבת בי וקשה לה להיות איתי כשהיא יודעת ש..."

"די!" חן צרחה. "איזה חמודה היא!"

"מה חמודה?"

"אתה צריך להעריך את זה, השתגעת? היא עדיין אוהבת אותך פשוט מפחדת לפגוע בבר".

"יופי, איינשטיין, את זה גם אני ידעתי". סיננתי בגיחוך.

"מצוין, אז תירגע וכשזה יעבור לבר עדי תחזור אליך על ארבע".

---

-נ.מ ליטל-

"אימא?"

"כן, מותק?" היא הסיטה אליי מבט בעוד ממשיכה לשטוף את הכלים.

"בקשר ל..." עצרתי את עצמי. לא ידעתי אם לשאול אותה על יובל או לא, לא ידעתי בכלל אם אני עדיין מרגישה אליו משהו חזק ואם זה יותר חזק ממה שאני מרגישה לאור. העניין הזה מבלבל אותי ומאיפה לי לדעת שההורים שלי מרשים לי להיפגש איתו בכלל?

"בקשר למה?" שאלה.

"ל..." מלמלתי אך פתאום נשמעו דפיקות בדלת. צעדתי אליה ופתחתי אותה. זה בטח אור, הזמנתי אותו לבית שלי שיכיר את אימא שלי ובעיקר להוציא אותה מהלחץ ולהראות לה שהוא נחמד. אני באמת לא יודעת אם אני אוהבת אותו או את יובל.

"אבא?!" צעקתי בהתרגשות והתנפלתי עליו. הוא עמד שם חסר אונים, עם חליפה ומזוודה כרגיל.

"נחחתי לפני שבוע אבל מצאתי הזדמנות לבקר את סבתא אורה". אמר בחיוך. הוא נשק ללחיי.

"מיכאל..." אמי חיבקה אותו. הוא נכנס הביתה וסגר את הדלת אחריו.

"מה נשמע?" אבא שלי התעניין.

"סבבה, בדיוק רציתי לשאול את אימא ע..." שוב נשמעו דפיקות בדלת.

"מי זה עכשיו?" נהמתי ופתחתי אותה. אור עמד בפתח הדלת, ידיו בכיסים. איזה חתיך!

"אורוש". חיבקתי אותו חזק. "מצטערת שככה..."

"זה בסדר". סינן ברכות. הוא נכנס לבית.

"אז זה אור המפורסם?" אמי ניגבה את ידיה במגבת.

---------

שני פרקים נוספים גם בערב, שבת שלום:)