-נ.מ ליטל-
"היי". מלמלתי ונכנסתי לביתו.
"במה זכיתי?" יובל פרס חיוך. השפלתי את עיניי.
"כאילו שזאת זכייה שאני אשב כאן ואבכה לך על אור".
"אם זה התכנון את מוזמנת לצאת עכשיו", הודיע בהתבדחות. "לפני שאני זורק אותך מהחלון".
"סתם, לא, פשוט..." התיישבתי על הספה שהייתי רגילה להתיישב עליה. בכל ביקור שלי בבית של יובל הבית לא משתנה, גם לא יובל. רק אני משתנה. פעם באתי כשהיינו יחד, פעם באתי כשנפרדנו, פעם כשנתקעתי בתל אביב, ופעם שרציתי לדבר איתו, הפעם הזאת. בפעם הזאת אני מרגישה שאני זקוקה לו. זה נשמע מפגר אבל הוא הבן אדם היחיד בעולם שבאמת מצליח לעודד אותי. לפניו זאת הייתה בר. עדי לא טובה בלעודד, היא רק מצליחה להחמיר את המצב. בר ההפך הגמור ממנה, לבר יש טקט ומילים נכונות שפוגעות בדיוק ברגש. אבל עכשיו, יובל תפס את מקומה. וכן, זה נשמע טיפשי אבל כשלא נפגשנו אף פעם הייתי מתעודדת רק משיחה איתו בצ'אט.
"את מוטרדת אני רואה". יובל ליטף את לחיי. נרתעתי והתרחקתי מעט.
"זה לא בדיוק מתאים". אמרתי.
"ניב לא בבית".
"מה אכפת לי מהשותף שלך עכשיו?" נהמתי. הנחתי ידיי על פניי בחוסר סבלנות.
"השותף שלי?" הוא גיחך. "בואי נגיד שהשותף שלי הוא לא רק השותף שלי".
"אני יודעת, הוא גם חבר של בר".
"וזהו?"
"כ..כן". גמגמתי. "או ש... לא?"
"ממש לא". השיב בחיוך.
"נו, אז תגיד כבר!" התעצבנתי.
"לא בגישה הזאת", הוא חיבק אותי. "קודם תירגעי".
"אני אירגע רק אם תדבר". הצהרתי ויובל נאנח.
"אור דיבר על השותף שלו, מי שהוא פועל איתו?"
"זרק משהו, למה?"
"תעשי אחד ועוד אחד בבקשה". הורה לי. גלגלתי את עיניי.
"תעשה אתה אחד ועוד אחד בבקשה". החזרתי באותה הנימה.
"למה את ככה, מה יש לך?"
"אתה באמת לא מבין?"
"לא!" קרא. "לא, אני לא מבין איזה סיבה יש לך להיות כל כך כועסת וחסרת סבלנות כשאת פה איתי".
"אל תחמיא לעצמך". צמצמתי את עיניי.
"זה לא קשור למחמאות, זה קשור אלייך, רצית להיפגש איתי, הנה את איתי אז מה הטעם?"
"מה מה הטעם?" התבלבלתי. הוא משך בשיערו אחורה.
"תפסיקי לשגע אותי לפני שאני אאבד את הסבלנות".
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
