-נ.מ יובל-
"סליחה, מה אמרת?" חן התבלבלה.
"שני בירה שחורה". הלקוח חזר על מבוקשו במעט עצבנות. שילבתי את ידיי.
"אין בעיה, מיד יגיע אליך". היא הכניסה את הפנקס והעט אל הכיס בסינר. היא נכנסה לתוך הבר וניגשה למשקאות, תפסה בבירה הלבנה ומזגה לתוך שתי כוסות. צקצקתי בלשוני בכעס. צעדתי אליה בכבדות.
"הם ביקשו שחורה, לא לבנה, מה עובר עלייך?"
"ממתי אתה פה?" נבהלה.
"מצטער שהבהלתי אותך, אבל את לא מרוכזת וזה לא מוצא חן בעיניי". אמרתי בטון מאיים.
"לא מוצא חן בעיניך? אתה חושב שאכפת לי?" החזירה באותה הנימה.
"כן כי אני הבוס שלך ועוד טעות אחת את מפוטרת והפעם לתמיד".
"אני לא צריכה טובות". מלמלה והסירה ממותניה את הסינר.
"חן". לחשתי. "אני לא רוצה שתתפטרי, זה שנפרדנו לא אומר שאת לא יכולה להמשיך לעבוד אצלי".
"נפרדנו? אתה זרקת אותי בפעם השנייה בשביל איזו תיכוניסטית מכוערת!" קראה בעצבים.
"אני מבקש שלא נדון על זה עכשיו", ציינתי באדישות. "ובטח שלא פה". הוספתי.
"עכשיו תחזרי לעבודה". תפחתי על כתפה. היא לבשה בחזרה את הסינר והסתובבה אל פנים הבר בחזרה.
"ואם אפשר הפעם", רכנתי לאוזנה. "בירה שחורה. תודה". היא גיחכה בייאוש ותפסה בבירה הלבנה.
"ח..."
"סתם, תירגע". היא החליפה בין הבירות.
"מצוין".
---
-נ.מ ליטל-
"טוב, טוב, טוב, טוב!" נטשה צעקה במבטא הרוסי שלה.
"עכשיו צד שני!" פקדה עליי ועשיתי כמבוקשתה. העברתי את המחבט לידי השנייה וחבטתי בחוזקה בכל כדור שהעיפה אליי.
"כל הכבוד!" היא מחאה כפיים בקולניות. חייכתי לעצמי ונאנחתי.
"היה אימון קשה".
"היה אימון טוב", היא ביטלה את דבריי. "ועכשיו יש לי חדשות טובות בשבילך".
"מה החדשות?"
"עוד שבועיים יש את הגמר". הודיעה בחיוך רחב. הנחתי את המחבט על רצפת המגרש וכיווצתי את גבותיי.
"איזה גמר?"
"הגמר של אלופת ארץ בטניס". השיבה כמובן מאליו וגלגלתי עיניים. "לא, אל תעשי לי ככה".
"אבל כבר סיכמנו על זה שאני..."
"כן, אבל לפי החוקים של אגף טניס עושים תחרות כל חצי שנה בין אלופה לסגנית שלה". הסבירה באופן יותר ברור.
"אין לי כוח לזה, מה חדשות טובות בזה?" ניגבתי זיעה ממצחי.
"החדשות הטובות שמי שמנצחת עומדת לייצג אותנו באולימפיאדה". הכריזה בשמחה. "וטסה ללונדון למחנה אימונים!"
"באמת?" פערתי את עיניי בחיוך. נטשה הנהנה.
"אז כדאי לך להתאמן טוב בשביל לנצח תחרות". אמרה כאות הזהרה.
---
יובל: אני לוקח אותך לאשדוד
ליטל: סליחה?
יובל: מחר. אני לוקח אותך לאשדוד להכיר אותך למשפחה
ליטל: כבר?
יובל: כן, מה הבעיה?
ליטל: למה?
יובל: יואו כמה שאלות, פשוט תבואי
ליטל: מה תבואי? איך?
יובל: איזה לחוצה את... אני אבוא לקחת אותך מנהריה
ליטל: היית מת, אני אבוא לאשדוד
יובל: איך? יש לך רישיון?
ליטל: יהיה, אני אבוא באוטובוס
יובל: בטוחה?
ליטל: יואו כמה שאלות
יובל: ליטל אני רציני
ליטל: יהיה בסדר תסתום כבר
יובל: אל תשכחי, מחר
ליטל: אני אף פעם לא שוכחת דברים
יובל: סומך עלייך
יובל: טוב, אני זז
יובל: אוהב אותך
ליטל: ביוש
"ליטל?" אמי קראה בשמי והרמתי את ראשי בפתאומיות.
"מה קרה?"
"אני שעה קוראת לך, את לא עונה לי".
"סורי, הייתי בפלאפון". מלמלתי וסגרתי אותו.
"עם מי התכתבת שם? מי זה יובל?" שאלה. היא ניסתה להציץ אל הפלאפון מהמראה הקדמית במכונית.
"איך את יודעת שקוראים לו יובל?"
"לו? זה גבר?" נבהלה.
"זה בסך הכל מישהו מהמגמה ש...", חשבתי על שקר מהיר. "שביקש שיעורי בית אז נתתי לו, מה הלחץ?"
"אז מה זה האתר המוזר הזה?" אמי המשיכה לחקור.
"טוב, אימא, אני באמת לא מבינה למה את כל כך לחוצה". חתמתי בכעס.
"אני בסך הכל דואגת". הצהירה בחום. היא לחצה על דוושת הגז ועקפה מכונית מהנתיב השני.
"אין לך מה לדאוג, זה סתם מישהו שלומד איתי".
"אז תביאי אותו, נכיר קצת". הציעה בחיוך.
"אוי ואבוי". צחקקתי בשקט.
-------------
הרבה זמן עבר, כן, מצטערת.
#חולה
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
