-נ.מ שגיא-
"תירגעי כבר, איזה שטויות את מדברת?" תפסתי במותניה.
"זה לא שטויות", עדי התעקשה. "כל פעם שאני אומרת את השם שלך היא מקבלת פרצוף צנע".
"איזה פרצוף?" נישקתי את לחיה.
"צנע".
"אתם זוג ענק". צחי חייך וכיבה את הסיגריה שלו. הבטתי בעדי שהייתה שקועה במחשבות. פניה היו מוטרדות.
"דידוש..." ליטפתי את זרועה.
"טוב, אני אלך עכשיו". היא קמה מהכיסא בפתאומיות.
"מה, לאן?"
"אין לי כוח להישאר פה, אני סתם מפריעה". מלמלה וכיווצתי גבותיי.
"מפריעה? את ממש לא..."
"ואני גם לא במצב רוח כל כך, אז תישאר פה. זה בסדר".
"מה, בגלל בר?" שאלתי בדאגה. הרמתי את ראשי אליה והיא הנהנה באיטיות.
"אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר אצלה, זה סתם כעס של רגע". אמרתי ברוגע. "אתן תשלימו תוך יום יומיים וזהו".
"אבל...", לחשה. "מפריע לי שהיא מתחרפנת כל פעם שאני מדברת עליך. כאילו..."
"חיים שלי, זה בעיה שלה. תדברי איתה ותראו מה..."
"עזוב, אתה לא מבין". עדי סיננה והסתובבה ללכת. "תודה צחי, על החלב". היא נופפה בשקית.
"בכיף". הוא נופף בידו. היא צעדה אל מעבר החצייה הקרוב וחצתה אותו.
"עצבנית זאתי". צחי סימן בראשו עליה. מחצתי את מצחי.
"היא עושה עניין מאיזו חברה שמתבאסת מהזוגיות שלנו".
"זה טבעי, תשחרר אותה". הציע וקם מהכיסא. "היי, תום!" הוא נופף בידו לאחיה של חן, בן ה-12. שבעצם גם נחשב אח חורג שלי. תום העיף אל צחי כדור כדורגל, וצחי תפס אותו בידיו והוריד אותו לרצפה.
"אתה בא לשחק איתנו?" צחי שאל.
"לא". הנדתי בראשי וקמתי מהכיסא.
"לאן אתה?"
"מה? כלום, הביתה".
---
"שגיא?" בר פתחה לי את דלת הבית. היא הייתה לבושה בבגדי בית הספר עוד מהיום, ושיערה היה קלוע בצמה צדדית.
"היי". העליתי חצי חיוך ונכנסתי לבית.
"מה אתה עושה פה?" הופתעה. לחייה כמעט ושרפו מרוב סומק.
"לא משהו רציני, סתם יש לי שאלה קטנה".
"אוקי". לחשה לאישור.
"הסצנות שאת עושה לעדי..."
"הבנתי אותך".
"את מוכנה להסביר לי למה את מבאסת אותה ככה? עד שיש לה זוגיות טובה, ו..."
"שגיא", היא קטעה אותה ברצינות. "אני מבקשת שתלך".
"לא, אני לא..."
"שגיא". בר חזרה על שמי באיום. יישרתי אליה מבט והתעמקתי בעיניה. רק עכשיו זכיתי לראות שעיניה לא רק חומות, יש להן גוון ירקרק, יש לה עיניים יפיפיות.
"אני מבינה שזה מציק לך, אבל אני לא מתכוונת לתת לך תשובה". הודיעה והרמתי גבה.
"מה הבעיה בזה?"
"אתה יודע מה, אני כן אתן לך תשובה". מיד שינתה את דבריה. "ככה".
"סליחה?" גיחכתי.
"אתה מוכן לעזוב?" היא עמדה להעיף אותי ולטרוק את הדלת.
"כן". נכנעתי בחיוך קטן. "ביי".
---
-נ.מ ליטל-
יובל: כשניפגש, אני אראה לך את כישורי הנגינה שלי
ליטל: אני כבר לא יכולה לחכות
יובל: אל תחכי, את תפספסי
ליטל: זה ביטוי, מטומטם
יובל: אל תקראי לי מטומטם, מאוהבת
ליטל: לא אתה מטריף אותי
יובל: אני שמח
ליטל: ואני לא! אתה הסיוט של כל בחורה
יובל: סיוט בחלומות שלך. אני החלום של כל בחורה
ליטל: תסמוך עליי שלא
יובל: לא סומך עלייך מי את בכלל
ליטל: סליחה?
יובל: מה פשר המילה סליחה? את מצפה שאני באמת אסלח אחרי מה שעשית לי?
ליטל: איזה חופר
יובל: חופר חופר אבל היית מתה שאני אחפור לך
ליטל: אני אמורה להיבהל מזה?
יובל: איזה כחולה את באימא שלי
ליטל: אני?! אתה!
יובל: אני ואתה נשנה את העולם... זה שיר כל כך לא הגיוני... איך נשנה את העולם בדיוק? נעשה שלום? בינתיים יש רק מיתון
ליטל: מה נהיית לי פילוסוף?
יובל: אני לא. אגב, הידעת שהעולם הוא עגול? את יודעת למה?
"ליטלי, עם מי את מתכתבת שם?" דלת חדרי נפתחה. מיהרתי לכבות את הפלאפון ולהכניס אותו לכיס.
"היי, אימא". חייכתי אליה במתיקות. היא נכנסה לחדר והתיישבה מולי על המיטה.
"מה זה, מה את מסתירה שם?"
"כלום". סימנתי בידיי.
"אז למה מיהרת לכבות את הפלאפון?" צחקקה ולקחה את הפלאפון מכיסי.
"לא, זה כלום..." מלמלתי וחטפתי ממנה אותו.
"כלום?"
"סתם התכתבתי עם חברות, את יודעת..." התגוננתי בקול שקט.
"אוקי". חתמה וקמה מהמיטה. "אני מקווה שאת זוכרת את הריאיון שלך מחר, ומיד אחרי יש לך אימון".
"ברור". השבתי. הדלקתי את הפלאפון בחשאי. זה מה שחסר לי, שהיא תגלה על יובל.
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romantikהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
