-נ.מ ליטל-
"נהניתן אתמול?"
"מה זה נהנינו". עדי ענתה בציניות.
"לא נהנית?!" הופתעתי.
"טוב, אין לי כוח". עדי נעצה בבר מבט. "את רוצה לספר לה או שהיא תמשיך לחיות באשליה שהכל בסדר?"
"לא הכל בסדר?" שאלתי וכיווצתי את גבותיי.
"לא, לא הכל בסדר". עדי השיבה בכעס. "נו". היא הפצירה בבר. בר רק שתקה והשפילה מבט.
"נו!"
"תעזבי אותי!" בר צעקה בקול חלש. "לא הייתי צריכה בכלל לספר לך, את..."
"לספר מה?" רקעתי ברגלי.
"בטח שהיית צריכה לספר לי!" עדי החזירה. "רק חבל שקלקלת לי את היום הולדת".
"כאילו שבזמן אחר היית מקבלת את זה".
"את מה?!" כמעט השתגעתי.
"את רוצה לספר או שאני אספר?" עדי לחשה. בר משכה בכתפיה.
"בר המתוקה התאהבה בשגיא".
"הייתי מאוהבת בו לפני שאת והוא נהייתם זוג!" היא הדגישה.
"מה?!" הזדעזעתי. היה לי קשה לשמוע שבר מאוהבת במישהו שמאוהב בחברה הכי טובה שלה.
"זה לא משנה, מאמוש". עדי סיננה בעצבים. "הרסת לי את היחסים איתו, זה ברור לך אני מקווה".
"חשבת עליי בכל הסיפור הזה בכלל?" בר תקפה פתאום.
"ואת, את חשבת עליי?"
"אולי..." ניסיתי להשחיל מילה.
"אני מצטערת להגיד לך", בר מלמלה. "אבל היחסים שלך ושל שגיא לא כל כך מעניינים אותי, את בטח תביני".
"איזה חוסר פרגון, אני לא מאמינה". עדי גיחכה בזלזול.
"איזה חוסר רגישות". בר גלגלה את הנושא עליה.
"מה את מצפה שאני אעשה? אמחא לך כפיים ששתקת כל הזמן הזה? מה אני אמורה לעשות לעזאזל?"
"אולי..." הרמתי יד.
"תשתקי!" עדי צרחה עליי. נעלתי את פי בעזרת מפתח דמיוני. לא כדאי להתקרב לעדי כשהיא עצבנית. כי אם כן, הסוף קרוב יותר משחשבנו.
"מה היא עשתה לך שאת צורחת עליה?"
"תשתקי גם!" היא צרחה גם על בר שהגנה עליי.
"אולי תשתקי את לשם שינוי?" בר שילבה את ידיה. לא הכרתי את הצד האמיץ הזה בה. הצד העקשן, הרציני, העמוק, הקשוח.
"אני כרגע צריכה לחשוב", עדי פטרה את עצמה משתיקה. "אני צריכה לחשוב מה לעשות עם זה, עם שגיא ואיתך ועם..."
"מה יש לך לחשוב בדיוק?" בר הרימה גבה. "פשוט תמשיכי בחיים שלך כרגיל".
---
-נ.מ ניב-
"פשוט תמשיכי בחיים שלך כרגיל".
"כרגיל? להמשיך לנשק את שגיא כשאני יודעת שאת אוהבת אותו? מה, אני לא חברה שלך?"
"אז מה את מציעה לעשות?"
"אני אפרד ממנו".
"תראה איזה חמודה בר". קראתי כשאור נכנס למשרד. "היא מאוהבת בשגיא ובכל זאת מתעקשת שהוא ועדי ימשיכו להיות ביחד. איזה ילדה מתוקה, אני לא מאמין".
"מה זה, אתה רואה אותנו במסך?" אור נעמד מול המסך. במסך הופיעו ליטל, עדי ובר כשהן מתווכחות בקולניות.
"כן, זה משדר מה שקורה בשידור חי". אמרתי כמובן מאליו.
"נו, ואיך אני נראה? חתיך?" אור סידר את חולצתו בחיוך. הנדתי בראשי.
"לא כזה. אני במקום ליטל הייתי חוזר ליובל, הרבה יותר חתיך ממך".
"אתה גיי כאילו?" הוא צמצם את עיניו בחשד.
"שתוק". הוריתי לו. הוא צחקק והתעלמתי ממנו, ממשיך לצפות בריב המעניין.
"אולי..." ליטל ניסתה שוב להתערב.
"איפה אתה בכלל?" סובבתי ראש לאור. "לך לבית ספר, שליטל לא תחשוד".
"היא לא תחשוד". הוא נחר בבוז. "היא מאוהבת בי עד השמיים".
"זה עדיין לא מספיק". צקצקתי בלשוני.
"ברור שלא. אין לי מושג איך אני אוציא ממנה מידע על התוכנה שאיתה פרצה למוסד".
"אתה תוציא, אתה מקצוען". תפחתי על כתפו.
"אני מאוד מקווה", אור הצהיר בחשש. "עוד כמה זמן הבוס אמר שנשאר?"
"שבועיים. אתה תספיק". קבעתי בביטחון. אור גירד בראשו ונעמד מול המראה שבחדר.
"אני אגיד שאיחרתי". הוא סידר את שיערו.
"ואם ישאלו למה איחרת?"
"לפי הסיפור שקבענו". הוא קרץ לי מהמראה. "תסמוך עליי, ניב". נאנחתי לעצמי והסטתי מבט חזרה למסך המחשב שהקרין את המתרחש.
"ליטל", המורה בכיתה פנתה אליה. "את יודעת איפה אור?"
"לא". ליטל הסמיקה. כל הכיתה נעצה את עיניה על מקום הישיבה הריק של אור.
"אתה הולך או מה?" הפצרתי בו.
"אין לי כוח להיות שוב דבוק לליטל הזאת". ייבב במסכנות.
"תתנחם בזה שהיא יפה. יאללה, לך".
"טוב". אור נשף אוויר מפיו בעייפות.
"ואור", עצרתי אותו. "תרחרח קצת אצל בר, תשיג לי משהו מעניין עליה".
"למה?"
"סתם... חמודה, לא?"
"נדלקת עליה?" הוא חייך חיוך רחב. חייכתי גם אני.
"לא חמודה?"
"חמודה, בטח חמודה".
----------
נשמות אתן אשכרה 592 התראות. הלםםםםםםם
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Roman d'amourהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
