Was it a mistake?

פרק 10: מאוהבים עד השמיים

-נ.מ יובל-

"הלאה, עוד עשרים וגמרנו". קראתי והחיילים המותשים המשיכו לבצע שכיבות שמיכה.

"לוי, לא לעצור". הודעתי בקול קשוח. צעדתי באיטיות הלוך ושוב, מפקד שהחיילים עושים כראוי מה שעליהם.

"סליחה?" קול נשי נשמע מאחוריי. הסתובבתי.

"כן?" הרמתי חיוך אל הבחורה היפה שעמדה מולי, חסרת אונים.

"רגע, את לא זאת מהבר?"

"אתה הברמן החמוד ההוא". היא זיהתה אותי בהתלהבות.

"כן, שכחתי איך קוראים לך..."

"בר". היא הבהירה.

"נכון, בר... בר דדון". אמרתי והיא הנהנה.

"מי זאת הכוסית הזאת, הקצין?" אחד החיילים שרק בחיוך.

"סתום את הפה, לוי!" צעקתי עליו. "לכולם עוד עשר, לך עוד ארבעים".

"מצטער". פניתי חזרה לבר.

"זה בסדר", מלמלה. "אתה יודע איפה זה חדר 406?"

"באת לריאיון?"

"כן, אנ..."

"חבל שלא באת מחר", צחקתי בשקט. "הייתי מראיין אותך".

"יש לי חברה שמחר באה לכאן להתראיין".

"וואלה? אז אני אראה אותה, ואולי אפילו אראיין". הרמתי את גבותיי.

"אז איפה זה חדר 406?" בר שאלה שוב במבוכה.

"תיכנסי למבנה האמצעי, קומה שנייה, במסדרון ימינה עד הסוף". השבתי כשאני מצביע על המבנה.

"אוקי. תודה". היא הסתובבה על עקבותיה והחלה ללכת לכיוון המבנה. המשכתי לצפות בה, סורק את כל גופה מכף רגל ועד ראש.

"על מה אתה מסתכל שם, הקצין?"

"לוי, תיגש אליי אחר כך, חתיכת מטומטם". הוריתי לו והוא צחקק, מנסה בכל כוחותיו לרדת שוב אל הרצפה.

---

-נ.מ ליטל-

"ולפני שנכנסתי פגשתי את הברמן החתיך הזה". בר סיפרה, את סוף המשפט היא צרחה כמעט.

"מי?!" עדי הרימה גבות.

"נו, החתיך עם העיניים ה..."

"הירוקות", השלמתי אותה. "קוראים לו יובל".

"בדיוק. בקיצור, אתן לא מבינות איזה חמוד הוא. כששאלתי איפ..."

"לי מספיק שגיא". עדי לחשה בחיוך רחב.

"אחלה", בר מחתה. "בקיצור, בהתחלה לא ידעתי שזה הוא אז קראתי לו והוא הסתובב בחיוך כזה, וכאילו, איזה נסיך!"

"את יודעת שיש לו חברה?" צחקקתי לעצמי. קיפלתי את רגליי אל חזי.

"מה חברה? מאיפה הוא הפליץ חברה עכשיו?!" היא נהמה.