פרק 4:

6.1K 261 13
                                    


״פולמק,״
יובל מילמל במירמור ועכשיו הבנתי שהבחור שנכנס שמו פולמק והוא מי שיובל הזכיר קודם לכן בשיחה שלו עם השומר.
יובל החל לרוץ לכיווני מבלי לפחד שירו עליו או משהו כזה.

״רונן,״
פולמק צעק וסימן לגבר שהביא אותי לפה משהו עם היד.
כבר הושטתי ידיים לכיוון יובל אך מישהו לקח אותי לפתע, הצמיד אותי לגופו והרגשתי דקירה קטנה על צווארי.

״תעזוב אותה, היא לא קשורה״
יובל צעק על פולמק וראיתי את עיניו אדומות. הורדתי את ראשי וליבי החל לפאום כאשר ראיתי סכין מוצמד אל גרוני.
״כמובן שהיא קשורה, כל עוד היא חשובה לך, אז אני מניח שהיא כן קשורה, לפחות בשבילי״
פולמק אמר באנחת יאוש והתקדם אל עבר יובל בצעדים קטנים.

״הייתי נשאר לקפה, אבל אני חייב לזוז, אז תביא את זה ונגמור פה״
פולמק אמר שהרובה עדיין בידו ואילו אני ניסיתי כמה שפחות לזוז שהבנתי שסכין שוכן לי על הצוואר באיום.

״חבל, הרי שנינו יודעים איך הערב יגמר״
יובל אמר בביטחון רב. רגע, ממתי ערב? כבר עוד שניה לילה.
״או שאחותך מתה, או שאתה נותן לי את זה ואנחנו נפרדים לשלום״
הלב שלי החל לפאום כאשר שמעתי את המילה מתה, כבר ידעתי שהלך עלי, כבר ראיתי את המוות.
״נותן את מה יובל?״
צעקתי בכל כוחי כאשר לא הבנתי מה פולמק רוצה מאחי שיביא לו.
״שתקי,״
השומר שהביא אותי לפה קבע בעצבים והצמיד את הסכין.

״אני נותן לך הזדמנות לחזור לבית בשלום, בחירה שלך״
יובל אמר נינוח אך עדיין ראיתי שהוא מתאפק לא לרוץ אלי.
״אחותך או השטח שלי, תחליט״
פולמק קבע אולטימטום ליובל ואני התחלתי ממש לפחד, פי שתיים ממה שפחדתי עד עכשיו.
יובל כיוון רובה לכיוון הגבר שאיים עלי עם סכין.
״תחשוב טוב, יובל״
פולמק אמר אך יובל היה בשלו, הוא היה כל כך שקוע ברובה עד שלרגע חששתי שהכדור יפגע בי בטעות.
לפתע קול יריה נשמע.
ראיתי לשבריר שניה את הכדור ואת כל חיי עוברים מול עיני. כבר לא הרגשתי גוף צמוד אלי או סכין שמונח על כל גרוני. עצמתי את עיני כל כך חזק שכבר לא שמעתי כלום.

פלאשבק: חמש שנים וחצי לפני-

הייתי בביתי הקטן והמוזנח שלי, לא היה בו המון רהיטים, בכל זאת לא היינו כאלו עשירים וגם לא כאלו עניים, היינו סבירים מבחינה כספית אבל בכל מקרה, במקום להשקיע כסף בדברים חיונים, אבא שלי השקיע את הכסף בסמים ואימורים שלהם הוא היה מכור ולכן גרנו בשכונת עוני.
״לקחת משהו לאכול?״
יובל נכנס לבית מבלי כל התראה ושאל אותי בדאגה.
יובל לא גר איתנו, הוא רק בן עשרים, הוא חי עם חברו מיכאל שעוד מעט מתחתן.
״נעה?״
יובל שאל שנית בדאגה וצעדים נשמעו מכיוון המסדרון.

״לא, אני לא רעבה כל כך״
עניתי באי חשק והרמתי את תיק בית הספר שלי ששכן על הריצפה.
״יובלי, מתוק שלי״
אמא שלי יצאה מהמסדרון והתרגשה כל כך לראות את יובל עד שרצה לחבק אותו חיבוק אוהב ודואג כמו של אמא שלא ראתה את בנה כמה חודשים כי היה בצבא.

מסוכן בשבילךWhere stories live. Discover now