מסוכן בשבילך

פרק 51:

- נק מבט נעה 51

״את רוצה לאכול?״
לא יכולתי לזוז, כל הגוף שלי כאב. אני לא מאמינה שכל הדברים האלו עברו עלי, אני לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות. יש סרטים על הסיטואציות האלו, אז תמיד זה היה נשמע לי לא מציאותי.
״תדברי כבר לעזאזל״
אני לא יודעת אם אי פעם שתקתי לכמות זמן ארוכה שכזאת חוץ מהזמן בו ישנתי. אבל הפעם, שתקתי יומים שלמים, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה המגעיל שלי.

״הנה, פסטה ושניצל, המנה האהובה עלייך״
הייתי כמו קרח, פשוט קפאתי. לא ידעתי מה עבר עלי. גם לא ניסיתי לדעת, זאת הנקודה העצובה בכל העניין הזה, שלא רציתי לעזור לעצמי לחזור למה שהייתי פעם. כי אני מרגישה לא שפוייה, מרגישה חשופה, מרגישה שנלקח ממני משהו ענק, משהו שתמיד פחדתי ממנו, שלא התעניינתי בו יותר מידי כי גם לא עניין אותי. עכשיו אני מפחדת ממנו יותר ויותר, מאז שנלקחו ממני הבתולים בדרך הנוראית מכל.

״אני משתגע. די כבר תדברי, תוציאי קול.״
כל מה שאני שומעת מהבוקר זה את יובל מנסה לעודד אותי להגיב אל העולם, אבל כל מה שאני רואה זה שונה לגמרי. הכל שונה. כי אני לא מי שהייתי, אני שונה לגמרי.
ואז קול של טריקת דלת נשמעה. עכשיו זאת רק אני, לבד, כפי שהייתי אתמול. אני לא מבינה כבר כלום, הכל כל כך מוזר, כל כך מבולבל. אני לא מצליחה להבין מי נגד מי ומי עומד מולי. כי אני מרגישה חלשה, שנלקח ממני כל זכות שבעולם להמשיך להיות מי שהייתי.

״מתוקה, תרימי ראש״
קול לא מוכר נשמע ואז יד קרה נגע בי. מבלי לחשוב העפתי את היד ממני וחיבקתי את עצמי. אני לא אפול לדבר הזה שוב, לא שוב.
״היא, היא מתנהגת כמו״
לא הצלחתי לשמוע את סוף המשפט, גם לא ניסיתי, כי הכל היה אבוד.
לא שמעתי כבר כלום, גם לא הצלחתי לראות, כאילו ראיתי אבל במטושטש, הכל היה מטושטש מאז אותו הלילה.

בחיים לא הבנתי למה אני, למה דווקא אני נפלתי כקורבן. למה דווקא לי ישארו סימני צלקות על כל הגוף. למה דווקא שאני אלך כל יום להתקלח אני אראה את הסימנים האלו עלי ואזכר באותו הלילה. אותו לילה נוראי. שאז לא הבנתי בכלל מה קרה, לא הבנתי איך הכל קרה.
אני מרגישה דוחה, תמיד הרגשתי דוחה, אבל לא, לא כמו עכשיו, בחיים לא הרגשתי דוחה כמו עכשיו, כמה הגוף שלי מכוער, כמה אני מגעילה את עצמי.

״היי, היי, תסתכלי עלי״
מים קרים נגעו בפני, פתחתי את העיניים, ראיתי, אבל מטושטש.
״את איתי, לא יפגעו בך שוב,״

״אני מבטיח לך. רק תחזרי לעצמך״

״בבקשה״

אני לא יכולה יותר, ואז הכל מתרסק, הכל מתחרב. אני מרגישה שאני נופלת ולא יכולה לקום יותר, כי אני כבר לא אני ולא אהיה.

עכשיו הכל שחור.

----

לפתע אני מרגישה דחף של אוויר נכנס לגופי. אני מתרוממת ופותחת את עיני בבהלה. אני נמצאת בחדר שלי, על המיטה שלי. מחובר לידי אינפוזיה. אני נושמת חזק. שאיפה ונשיפה. כך הכל מסתכם.
אני מנסה להבין למה אני כאן, למה מחוברת לידי אינפוזיה. אני מוציאה אותה מגופי וטיפת דם יוצאת מגופי. אני מסתכלת על חדרי הריק, הוא ממש שומם מכל איש.

אין זכר לשום בן אדם מסיבה אחת פשוטה, החדר מסודר כאילו הוא חדש לגמרי ועכשיו הורידו את הניילונים מהחלונות, מהארונות ומכל דבר אפשרי בחדר שהוא דומם.
המיטה נקיה, גם יש ריח של ניקיון. כאילו שפכו מלא אקונומיקה על כל מקום אפשרי בחדר הגדול הזה.

אני נעמדת על רגלי ומבחינה בלק כחול על ציפורני ברגל. אני מרימה את ידי ולק אדום נועז מופיע על ציפורני בידי. לא, ממש לא זכור לי שאני מורחת לעצמי לק, במיוחד לא בצבע אדום.
אני מבחינה במקרר קטן שבו נהגתי להכניס מלא שוקולדים לרגעי תיסכול משעממים. אני פותחת אותו ומגלה שיש בו מלא בקבוקי מים, כאילו נפלו עלי מהשמיים.

לא עבר רגע וכבר שתית בקבוק אחד שלם, כאילו לא שתיתי כל חיי. אני מחליטה להתקדם ליציאה, כלומר לדלת בחדרי המובילה למעלית ומשם לכל קומה אפשרית בבית הזה.
הצד הראשון הוא קצת מרושל, הצעד השני הרבה יותר מלא באנרגיות, השלישי כבר מעולה וככה גם הרביעי החמישי והשישי.
עד שאני מגיעה לדלת, פותחת אותו בשיא הביטחון ושני אנשים הלבושים בחליפות מכוונים אלי רובים.

״שלום גם לכם. תמסרו לכולם שאני רציתי למות״
אמרתי בחוסר רגישות ולאחר חצי שניה של שקט בה אני מצפה לשמוע בום ואז לעלות למעלה ולסיים את כל החיים האלו. האנשים שמולי פשוט מורידים רובים ומסתכלים עלי בפרצוף מבולבל.
״אז אני פשוט אלך לי. אם תירו בי אני לא אתנגד״
יצאתי בהצהרה ולקחתי את רגלי לכיוון המעלית. מחכה לרגע בו שני האנשים האלו יחסכו ממני את כאבי הראש מהחיים האלו.

אבל כלום לא קורה.

המעלית נפתחת, אני ננכסת אליה. ושוב,

כלום לא קורה.

למרות שאני מתפללת בתוכי שיהיה פיצוץ, משהו קטן שיעיף אותי באוויר ויקח ממני את הזיכרונות העלובים.

אבל כלום לא קורה.

המעלית נסגרת כאשר אני לוחצת על אחד הכפתורים, אפילו לא הסתכלתי על איזה כפתור שמתי את ידי. כי אולי כבר לא אכפת לי. לא מעצמי, לא מאף אחד אחר. הרי, מי אני בעולם הזה? כי בנתיים אני רק סובלת. לא מועילה בשום דבר.

המעלית נפתחת. אני מבינה שלחצתי על קומת היציאה, שם נמצא סלון יוקרתי ודלת ענקית למקרה והאדם הגבוה ביותר בעולם שנמצא בשיא גינס יחליט להגיע לביתנו. על מי אני עובדת. הדלת הזאת היא סתם עוד כלי בשביל להשוויץ בכסף הנלהב שלנו. יותר נכון שלו.

אני לוקחת את רגלי יוצאת מהמעלית. לעיני נגלים מלא אנשים, אשר יושבים על הסלון היוקרתי עם צלחת מלאה בפירות ועוגות, מלא שתייה ובעיקר אלכהול. בין כל האנשים הללו אני מזהה את מיכאל.
כולם מסתכלים עלי, אני עליהם, הם עלי. כבר הבנתי ששום דבר לא מתקדם אז פשוט הסתובבתי לכיוון המעלית במטרה להמשיך ולנסות למצוא את

האדם שיקח ממני את הגועל שנמצא בתוכי.