להוריד מִמְּךָ את העיניים

פרק 2

משמרת הבוקר בבית הקפה שבו אני עובדת גרמה לי להבין שמלצרות אינה העבודה שמתאימה לי.
השעה אחת-עשרה בבוקר וכבר הספקתי לשבור כוסות וקנקן מים, שלא נדבר על שלשום, ביום שישי, שבמהלך המשמרת שברתי מספר לא קטן של צלחות.
הגעתי למסקנה שאני חייבת למצוא עבודה חדשה בהקדם האפשרי ולהתפטר מתפקידי כמלצרית.
בגיל שמונֶה עשרה הייתי בקורס ציפורניים, למדתי הכל אודות הציפורניים, מפדיקור רפואי ועד לבניית ציפורניים. לקח לי זמן להבין מהו הכיוון שאני רוצה בעתיד שלי ובסוף כיתה י"א הבנתי שציפורניים זו התשוקה שלי והדבר שאני הכי מבינה וטובה בו.

אני רוצה להגיע עם המניקור רחוק, לפתוח עסק או למצוא עבודה טובה שארגיש שמספקת אותי, שאני שלמה איתה ונהנית לעבוד בה.
כרגע לא מצאתי עבודה במכון יופי ולכן אני עובדת במלצרות ונעה בין עבודות, אך ברגע שאמצא מכון שמחפש עובדים אעזוב הכל ואלך לעבוד שם.

עמדתי ליד הדלפק בשעה שנעמה אמרה לי שמבקשים אותי בשולחן מספר שש, הנהנתי אליה כאות תודה שהעירה אותי מהחלומות שבהם שקעתי מרוב עייפות ונגשתי אל השולחן המבוקש.
"שלום, מה תרצו להזמין?" אומרת כמעט באופן אוטומטי מכמות הפעמים שעשיתי שימוש במשפט הזה במהלך היום, בזמן שאני מוציאה את הפנקס שבו אני כותבת את פריטי ההזמנה של הסועדים ומחפשת את העט הכחול שלי שהיה טמון בעמקי הכיס.
"ככה אומרים שלום לחבר המזויף שלך?" קול מוכר נשמע והרמתי את עיניי בכדי להביט במבטו המשועשע של סער שישב בשולחן שש יחד עם אדם נוסף, לא אחר משחר אטיאס.
"היי, מה אתה עושה פה?" אני שואלת מופתעת. לא ציפיתי שאראה את סער שוב אי-פעם פנים מול פנים,

אולי הכי קרוב שאראה אותו זה דרך הטלוויזיה כשאחי הקטן-יותם- יצפה במשחק הבא שיתרחש.
"הגיע הזמן שתכירי את שחר." סער אומר בקול משועשע ומחניק צחקוק, כנראה שנזכר במאורעות אמש, שחשבתי שהוא שחר אטיאס.
"תפסיק להביך אותי, אתה יודע שחברה שלי הטעתה אותי." רוטנת בחיוך בדיוק שקם מהכיסא ועוטף את גופי בחיבוק.
"לא יוצא לנו להכיר נשים שלא מכירות אותנו," שחר מסביר בחיוך, מילותיו נשמעו מתנשאות אך כשהבטתי בו לא ראיתי שמץ של שחצנות, כנראה היה זה ניסוח לא טוב של המילים. "נעים מאוד, אני שחר" הוא אומר ומושיט את ידו ללחיצת יד.
זה הרגיש מאוד רשמי, אני חייבת להודות.
"אריאל." אני מציגה את שמי בחיוך.

"אני עדיין לא מבין איך לא שמעת את השדרן שדיבר במהלך המשחק." סער אומר ומניד את ראשו בחוסר הבנה.

"היה המון רעש ואדרנלין שלא שמתי לב אליו בכלל." מסבירה בחיוך.
"עכשיו, מה תרצו להזמין?" אני שואלת ומבחינה בבוס שלי עומד בצד הדלפק, היכן ששהו שתי הקופות השחורות ומביט בנו במבט בוחן.
"לי קפה הפוך ומאפה בטעם קינמון." סער מבקש ואני רושמת בפנקס שלי בעל הכריכה הכתומה.

"ולי אספרסו וקוראסון." שחר מבקש גם הוא, ואחרי שאני רושמת את הזמנתו בפנקס אני צועדת אל הדלפק, מתעלמת בהפגנתיות ממבטיו הבוחנים של הבוס שלי ומעבירה את ההזמנה.