להוריד מִמְּךָ את העיניים

פרק בונוס

עברו שנתיים מאז שהסיפור עלה ושנה מאז שהעליתי את הפרק האחרון וסיימתי לכתוב אותו. מי היה מאמין שאני אתרגש כמו שהתרגשתי כשהעליתי את הפרק הראשון. מקווה שתהנו!

ניסיתי לדמיין לעצמי חיים אחרים, חיים בלי סערה. אבל לא הצלחתי. כי הסערה בחיים שלי הייתה סער - החצי שמשלים אותי, חלק בלתי נפרד מהלב שלי ומחיי. הוא החיים שלי, כל העולם שלי, חיים בלעדיו זה לא חיים. הוא אוויר לנשימה עבורי, הסיבה לחיוך שלי. האחד שהפך אותי להיות האישה שאני, זה שניתב יחד איתי חיים משותפים מפרי האהבה שלנו.

אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי, נותנת לזכרונות להציף אותי; המון חיוכים ורגעים של צחוק ואושר אינסופי, אהבה גדולה, אחת כזו שיש פעם בחיים. לא תמיד היה קל, החיים לצד סער הם לא חיים פשוטים.

חיים של כדורגלן מלאים בתהפוכות, יש ימים טובים יותר אולם גם יש תקופות שחורות. הכדורגל נכנס לי לבית והשפיע על האווירה בו לא מעט, אבל למדנו מזה. למדנו שאת העבודה מותירים מחוץ לבית כמה שאפשר כדי לשמור על הרווחה שלנו, על השלווה במקום המבטחים, הקן המשפחתי שלנו.

לא היה קל לגרום לגבר האטום שלי שלא נהג לחשוף רגשות, להיפתח ולשתף אותי במה שעובר עליו, ללמד אותו מאפס מהי אהבה. ללמד אותו שבזוגיות נלחמים ביחד מול כל העולם, שהצד השני יקבל אותך כפי שאתה גם ברגעים הקשים של החיים, ויעשה כל שניתן בשביל האושר שלך.

היו ריבים ובכי, היה גם המון תסכול אך מהכל יצאנו מחוזקים, בלתי-מנוצחים. זה היה שווה הכל, סער שלי היה שווה כל רגע כזה. התעלינו על הפחדים, נפלנו וקמנו בכל פעם מחדש, ניצחנו את עצמנו בכל יום כשבחרנו באהבה ולא נתנו לדבר לעמוד בינינו, לעצור את אהבה שלנו. גם ברגעים שנלחמנו מול עצמנו ומול השדים שלנו.

יום הנישואין שלנו היה במרחק-נגיעה, מחר יחול היום שלפני חמש שנים עמדתי מתחת לחופה והפקדתי את הלב שלי בידיו של הגבר שמסב לי אושר, אותו אחד שבכל בוקר שאני קמה אני מודה לאלוקים ששלח אותו אליי, ואותו אחד שהתחייבתי לעמוד לצידו באש ובמים, בבריאות ובחולי, ולאהוב ולכבד אותו עד לסוף ימי חיי.

החיוך עולה על פניי כשאני נזכרת ביום ההוא, אחד מהימים המאושרים בחיינו שגרם לי להרגיש על גג העולם בזכות אותו הגבר בעל זוג העיניים הירוקות שבכל פעם שהן מביטות בי, הן גורמות לי להרגיש האישה הכי מאושרת עלי האדמות, ואותו הגבר שאני בוחרת לאהוב עד יומי האחרון. זה היה קיטשי להחריד ולא תאם את אריאל שהייתי, שלא אפשרה לאף אדם לחדור את חומות ליבה, ולא נתנה אמון מלא באף אדם חוץ מבחברה הכי טובה שלה - הנפש התאומה שלה, וגם זה אחרי שנים של עבודה קשה.