להוריד מִמְּךָ את העיניים

פרק 32

יום כיפור הוא יום בעל משמעות עמוקה עבורי, יום כבד אך מלא בסגולה וטהרה. הוא היום שאני מאמינה שבו צריך לגמול על חטאים ולדעת לסלוח ואפילו לשכוח.

ביום הזה צצו לי מחשבות על גבריאל ובעיקר על גפן, היא חברה שלי המון שנים ולא חשבתי לעולם שתרחיק אותי מהחבורה שלנו בדרך כזו. הבנתי על מה היא מדברת כשאמרה שהתרחקתי מהחבורה, אני לא רואה בזה משהו רע שהייתי עסוקה בחברות של סער ושלי, תחילה, ואז בזוגיות שהתגבשה היא אמורה לשמוח עבורי ואני לא מוצאת קשר בין זה לבין ההסתרה הזו שלה, פיסה ממנה, גדולה ובעלת משמעות עבור חייה. הקהילה הגאה גדלה בשנים האחרונות ומקבלת יותר במה והזדהות, תמיכה ציבורית גם מסטרייטים והייתי שמחה לעמוד לצד גפן ולעודד אותה לצאת מהארון למרות כל הקושי שלה בדבר.

לכל אחד מגיע להרגיש בנוח עם הזהות שלו, לכל אדם מותר לאהוב את מי שהוא רוצה ולהאמין במה שמתחבר אליו, אני לא רואה מצב שלא הייתי תומכת בגפן בתקופה המלחיצה הזו שעוברת עם היציאה שלה מהארון. אני לא מאמינה שרק בחצי השנה האחרונה הבנות גילו על זה וככל הנראה הסתירה את זה מכולנו שנים רבות. חבל לי שהיא לא שיתפה אותנו בזה וחבל לי עוד יותר שפקפקה בתמיכה שלי או רצתה להחזיר לי בדרך מוזרה על הריחוק שלי.

ניסיתי לשחרר מהמחשבה שאני צודקת והיא טועה, ושאני פגועה והיא לא, אולי היא נפגעה ממני שפחות הייתי מעורבת ולא התעניינתי מספיק ובגלל זה עשתה את זה. אולי לעורר אותי בדרך מסויימת, מה שמצד שני לא היה נראה לי הגיוני כי הבנות הסתירו את זה ממני ולא תיכננו שאשמע זאת, שמתי לב שדנה וצליל ניסו לעצור את גפן מלדבר כשהגעתי אבל לא הצליחו לעצור אותה. מעניין כמה זמן לא הייתי יודעת על זה לולא הייתי מגיעה בשעה שסיפרה גפן לבנות על בת הזוג שלה. עוד יותר עניין אותי לדעת מתי גפן הבינה שהיא אוהבת בנות ומתי בת הזוג שלה והיא הכירו. היו לי המון שאלות שנותרו חסרות תשובה, המון דברים רציתי לדעת ולא היה לי את מי לשאול בגלל הניתוק שנוצר ביני לבין החבורה.

כאב לי שלא הייתי חלק מתהליך היציאה של גפן מהארון והרגשתי חברה גרועה, וגם כאב לי שלא אעביר עם הבנות את יום הכיפורים כבכל שנה. היה לנו מנהג של שנים ללכת יחד בערב כיפור לבית הכנסת ולהתפלל, אחר כך לשבת על דשא גן השעשועים הריק לפנות בוקר שעוד חשוך ולהיזכר כל אחת בדבר רע, או משהו שנעשה לא בכוונה תחילה לאחת מאיתנו ולבקש סליחה מעמקי ליבנו. מאוחר יותר, כשהשמיים נצבעו חזרה בתכלת והשאור גבר על חשכת הלילה כל אחת הלכה לביתה, ישנה ובצהרי היום היינו נפגשות בבית של שיראל. אצלה העברנו את שאר היום, נזכרנו בחוויות שחווינו יחד ופדיחות שעשינו ולקראת תפילת ערבית היינו מתהלכות על הכבישים הריקים ממכוניות בדרך לבית הכנסת.

בצאת כיפור היינו יושבות במרפסת הקטנה בביתי ואוכלות ארוחה שאמא הכינה, כולן אהבו את האוכל של אמא שלי וזה היה חלק בלתי נפרד מאיתנו לסיים יחד את יום הכיפורים בארוחה שאמא שלי עמלה עבורה.