להוריד מִמְּךָ את העיניים

פרק 18

גבי החשוף נשען על קיר הקרמיקה הקר במקלחון ואני נותנת למים לזרום על גופי כמו המחשבות שזורמות במוחי.
אני לא יודעת איך זה קרה, איך הגעתי למצב שאני אוהבת את ידיד שלי. המחשבות על מה אעשה עם הרגשות הללו רצו במוחי ללא סוף כבר יומיים, אך האיצו את הלחץ בשעה האחרונה והדפיקה על דלת חדר המקלחת העירה אותי מהן, רק לשניה.
״ארי, אני ודנה הגענו, אנחנו מחכות לך בחדר.״ קולה של שיראל נשמע מצדה השני של דלת חדר האמבטיה.
״אוקיי, אני באה.״ אני מחזירה וקמה באנחה מהרצפה הקרה, מעבירה את הדוש על גופי פעם אחרונה ויוצאת מהמקלחת עטופה במגבת ורודה.
״הכל בסדר?, ארי.״ דנה שואלת שמביטה בי נכנסת אל החדר כמו זומבי. לא רק נראיתי זומבי, גם הרגשתי זומבי, לקחתי את העניין עם סער יותר מדי ללב ולא אהבתי את המצב הקיים, שעד שאני באמת רוצה מישהו הוא לא הבן אדם הנכון. הכל הגיע אלי בפתאומיות, לא חשתי באהבה הזו קודם והייתי בטוחה שהמשיכה אל סער מגיעה בעקבות העובדה שיופיו החיצוני הוא בדיוק טעמי בגברים.
אחרי שראיתי את הבחורה ההיא יורדת במדרגות ביתו באותו הערב עם החולצה שלו, הבנתי עד כמה מפריע לי לראות את סער עם אחרות. יכולתי לדמיין את עצמי גורמת לה לכמה שברים ומשאירה כמה מכות יבשות וכחולות על עורה. מצחיק שדווקא אני, זו שקפאה במקום ברגע שראיתי את השחרחורת ממעלה המדרגות, יכולה לדמיין עצמי מרביצה לה.
״רציתי לדבר איתכן על משהו שמשגע לי את הראש כבר יומיים.״ אני אומרת, מביטה בהן שאני מלבישה את חולצתי על גופי
שיראל מהנהנת במהרה ובמרץ, ״על מה?״
״על סער.״ אני משיבה ומתיישבת על המיטה אחרי שאני לבושה, עיניהן עוקבות אחרי ומחכות שאדבר, וודאי הסתקרנו לדעת מה יש לי לספר על סער. אני סבורה ששיראל לא מעלה בדעתה שקרה משהו באותו היום שהלכתי אל סער להתנצל ומאמינה ששיערה שהכל הלך כהרגלו, שביקשתי סליחה והכל חזר למנהגו.
גם מבלי שהייתי מבקשת סליחה הכל היה כרגיל, הרי אני וסער לא התווכחנו ולא קרה בינינו שום דבר שונה ומיוחד, סך הכל התנהגתי בצורה לא מכבדת והחלטתי להתנצל על כך ובכך זה נגמר.
״אני מרגישה אליו משהו.״ אני מתוודה ללא שום התראה מוקדמת ומשפילה ראשי ארצה. מעט הביך אותי שנדלקתי דווקא על ידידי, על אותו אחד שהיווה עבורי חבר טוב כמה חודשים אחדים.
״זה לא דבר רע, שאת מרגישה אל סער משהו.״ דנה ממלמלת ומעבירה את ידה על ירכי. היה נשמע לי מוזר לשמוע את זה בקול, שאני מרגישה משהו לסער, אך באותו הרגע זה לא היה הדבר המרכזי שהעסיק אותי. אני מנידה את ראשי במהירות ומרימה את ראשי בכדי להביט בפניהן שמביטות בי בחמלה.
״לא יצא מזה שום דבר טוב, כל הידידות בינינו תידפק אחרי שאספר לו על זה.״ אני אומרת בכעס כלפי עצמי, זה לא היה אמור לקרות, לא הייתי אמורה לפתח כלפיו רגשות. הלב שלי לא היה אמור לפעום במהירות שאני מביטה בו ולא לצנוח בנג'י שאומר משהו שמרגש אותי, בטח שאני לא אמורה לקנא שהוא מתנשק עם בנות אחרות וגם לא שהוא עושה איתן דברים מעבר.
הוא ידיד שלי, הוא לצידי מהרגע שהכרנו. למה הרגשות האלו צצו פתאום?, במה זה יעזור?
קיוויתי שארגיש שזו סתם משיכה אל סער, הרי המון בנות רוצות אותו, הוא נראה טוב, גם החיוך השרמנטי שעולה בפעמים רחוקות וגם הפנים הרציניות שלו מוסיפות לדמותו הסקסית. אך מה שהרגשתי לא היה רק משיכה, זה היה מעבר. היה משהו באופי שלו שהכרתי והצלחתי להתאהב, גם בדמות החצי-מסתורית שלו הצלחתי להתאהב והסתקרנתי ממנה. רציתי להכיר את הדמות הזו שלו, את העבר, הסודות האפלים, את כולו מא' עד ת'.
״את מתכוונת לספר לו?״ שיראל נשמעת המומה ששומעת שאני מתכננת לספר לסער על רגשותיי. זה הדבר הנכון לעשות, לא האמנתי בלשקר, ולהסתיר מידע חשוב הרגיש עבורי שקר, הסתרת האמת.
״אני מאמינה שהוא מרגיש אלייך את אותו הדבר.״ דנה מעודת אותי לספר את אשר על ליבי.
לא הייתי זקוקה לתמיכה מחברות שלי כדי לספר לסער על הרגשות שלי, הייתי בטוחה בהחלטה הזו במאה אחוזים. גם הייתי מודעת להשלכות של ההחלטה הזו, שחלקן היו השלכות שאני החלטתי שאקח על עצמי אחרי שסער יוודה לאמת, אתרחק ממנו לגמרי ואנתק איתו את הקשר, הפעם לעומת הפעם הקודמת באמת. שום אטריקציה מיוחדת שסער יכין עבורנו לא תשנה את החלטתי, כי כאן מדובר בלב שלי ואני יודעת כמה הקרבה בינינו תגרום לי לחוש כלפיו יותר ויותר רגשות.
לא אשקר שהמחשבה לנתק עם סער את הקשר גרמה לי להרגיש רע, צביטה חזקה כזו בלב שאינה משתחררת וממשיכה לכאוב שאני מתעמקת במחשבה על חיים ללא סער.
החיים שלי ללא סער יהיו שונים ואפורים, לא בגלל הפפראצי ולא בגלל הכסף שלו, אלא בגלל מה שהוא גורם לי להרגיש. הוא מוסיף צבע ואור לחיי, הדאגה שלו כלפי גורמת לי להרגיש טוב, זה מרגיש טוב לדעת שיש מישהו שאכפת לו ממני ודואג לי ומגונן עלי שצריך, גם שהוא כועס עלי בגלל דברים מטופשים שאני עושה מדי פעם בפעמים רחוקות כיף לי, כי כך אני יודעת שבאמת אכפת לו ואם לא היה לו אכפת אינו היה מטיף לי.
אין לי אפילו תהייה קטנה בקשר לכך שסער עושה טוב בחיי.
״את מודעת להשלכות שיכולות להיגרם שאת מספרת לו?, אריאל. את באמת בטוחה בזה?״ שיראל שואלת ברצינות ואני מהנהנת בביטחון בתגובה לשאלתה. הייתי בטוחה בזה הכי שאפשר, זה לא מנע ממני לחוש מעט פחד מתוצאות הדבר אבל הייתי בטוחה שזה המעשה שצריך להיעשות.
"את בטוחה שאת מרגישה כלפיו אהבה ואת לא טועה בקשר לזה?, אני יודעת שאת לא אחת שמתאהבת בקלות." דנה מוודאת את העניין ואני מהנהנת בראשי בביטחון. אני לא מאוהבת בסער, מאוהבת זו מילה גדולה מדי ועזה ברגשות אהבה. להיות מאוהבת זה להרגיש את זה בכל הגוף, בכל נשימה, לחשוב על האדם שאת מאוהבת בו במשך כל היום, מהרגע שאת מתעוררת ועד לרגע שעיניך נעצמות ואת נרדמת.
להיות מאוהבת זה לאהוב אדם עד שלא שמים לדברים השליליים שבו, לרצות להיות צמודה אליו כל היום, להיות מהופנטת מתוך אהבה עזה כלפי הבן אדם ולאהוב אותו ללא גבולות ותנאים.
אמנם לא הייתי מאוהבת בסער אבל בהחלט אהבתי אותו. כן חשבתי עליו במהלך היומיום ובליבי הייתי בטוחה שסתם כי הוא ידיד טוב וקרוב שלי, התברר לי במהירות שזה מעבר לידידות שרכשנו.
לא חשתי כלפיו אהבה בכל איבר בגופי אך סער הצליח להרטיט את ליבי יותר מכל אחד אחר, ייתכן שהייתי עדה גם לתכונות פחות-טובות שלו אך ידעתי ללא ספק שאינן מתעלות על אין סוף תכונותיו הטובות, ללא ספק הייתי עדה לכך שסער מדהים בכל מידה שהיא, מבפנים ומבחוץ.
טוב, אולי אני כן קצת מאוהבת.
"אני בטוחה בזה," אני אומרת בהחלטיות ומעלה על פני חיוך קטן, "הוא גורם לי להרגיש רגשות שמעולם לא הרגשתי, הוא נלחם על הקשר שלנו יותר מכל אחד שאי פעם נלחם עבורי, הוא עוטף אותי ודואג לי ושומר עלי." אני מסבירה מדוע אני כל כך אוהבת את סער. אני יודעת שהרגשות שלי הם לא סתם רגשות, ידעתי את זה וחשתי את זה בעומק נשמתי. כנראה שהייתי צריכה לראות אותו עם השחרחורת כדי להתעורר על עצמי, לקבל מעין סטירת התעוררות, לא ראיתי את זה מגיע וההבנה הכתה בי במפתיע.
״אני חייבת להגיד שוב שאני חושבת שסער מרגיש כלפייך אותו דבר ואם לא, תדעי שהכל לטובה ושאולי הוא לא הייעוד שלך.״ דנה אומרת ואני מהנהנת בהבנה. יכול להיות שהיא צודקת, שהכל לטובה וסער לא צריך להיות יותר מחבר טוב שלי.
״אל תבלבלי לה עכשיו על ייעוד, דנה.״ שיראל ממלמלת בשפתיים חשוקות ודנה מעבירה בה מבט כועס, יכולתי להרגיש את האווירה העכורה שביניהן ותוך שניות אחדות הצלחתי להבין שמסתירות ממני דבר מה.
״מה אתן מסתירות?״ אני שואלת במבט חושד.
״דנה החליטה לעבור לגור עם רומיאו בספרד.״ שיראל פולטת בכעס ומביטה בדנה מבט רצחני ואני פוערת את עיניי ופי בהלם, לא ראיתי את זה קורה, לא עבר זמן רב מאז שהשניים יחד ולא ציפיתי שכבר יעברו לגור יחד ועוד לא במדינה שלנו, אלא במרחק של כ- 6,426 קילומטרים מאיתנו.
״קוראים לו מריאנו.״ דנה מתקנת את שיראל, כאילו היה זה הדבר העיקרי והמשמעותי מהדברים שסיפרה שיראל כמה שניות קודם ומגלגלת את עיניה.
״את רצינית? או שאתן עובדות עלי כדי שאחשוב על דבר אחר שהוא לא סער.״ אני מוודאת את הסוגיה ושיראל מושכת בכתפיה, ״הלוואי וזה היה רק כדי שלא תחשבי על סער לכמה רגעים.״ היא משיבה ונשכבת על מיטתי בעייפות.
״את בטוחה שאת רוצה לעבור לגור איתו בספרד כל כך מהר?" אני שואלת בחשד ומביטה בדנה מופתעת.
היא מעלה חיוך קטן על שפתיה כשמביטה בפני ההמומות, ״הוא עושה לי טוב, אני יכולה לפתח קריירת צילום טובה בספרד ומריאנו, בתור צלם יכול לתת לי כלים להצלחה גדולה שם.״ מסבירה ונותנת תשובה שמספקת אותי.
"אני שמחה בשבילך." אני מחייכת ומחבקת אותה בחזקה, ואילו שיראל מרימה את ראשה מהכרית שלי ומביטה בי בהלם רב. "את לא מנסה לשכנע אותה להשאר?" מביטה בי מזועזעת.
"לא, אם היא חושבת שיהיה לה טוב שם אז שתעבור, תתנסה במשהו שונה. הכי מקסימום היא תחזור אלינו במהירות," אני עונה בטוחה בדעתי, " וחסר לך שאת לא באה לבקר אותנו כל חודש וחצי בערך." אני מזהירה את דנה שמהנהנת במרץ וצוחקת לאור האיום קטן שלי.
דנה הייתה בחורה שקולה ואחראית לכן ידעתי שאם זו ההחלטה שלה נראה שזה הדבר הנכון עבורה לעשות, חוץ מזה אין לי שום זכות למנוע ממנה לעשות משהו שהיא רוצה ובטוחה. היא כבר אישה בוגרת שיודעת היטב מה טוב עבורה ומה היא רוצה לעשות בחיה וחוץ מלפרגן, לעזור לה לארוז את החפצים ולהתפלל עבורה שהמעבר הרחוק יעשה לה טוב- אין דבר נוסף שאוכל לעשות.
"אני לא השיחה עכשיו." דנה אומרת ומביטה בי במבט חם. "איך הבנת שאת רוצה אותו?" היא מתעניינת ואני מתיישרת במקומי.
"אמש הלכתי אל סער הביתה, בתור חברה טובה ויחידה שלו התנהגתי בצורה לא יפה ומכבדת ביום ההולדת שלו ובתור סליחה הכנתי לו את עוגת יום ההולדת המפורסמת שלי שהכנתי לגפן ביום הולדתה הקודם. לא הודעתי לו שאני מגיעה ואחרי שהוא פתח לי את דלת הכניסה והביט בי במבט מופתע הבחנתי באישה יורדת במדרגות בבית שלו. כל כך התעצבנתי שראיתי אותה וקינאתי בה, לא רציתי שיהיה איתה או עם כל בחורה אחרת וחשבתי כמה הייתי רוצה להיות במקומה, לא במצב מיני, במצב בעל קרבה כמו שלהם, כך הכתה בי ההבנה שאני רוצה אותו."
"כל כך קיטשי שבא לי להקיא." שיראל מגלגלת את עיניה ואני מכה את זרועה עם ידי, גם ככה הביך אותי המצב שאני מתוודה על רגשות כלפי מישהו, אף פעם לא הייתה לי שיחה כזו עם חברות שלי משום שלא קרה לי מצב שרציתי מישהו לפני שהזמין אותי לדייטים.
כל הגברים שיצאתי איתם בחיי החלו בתור כמה דייטים שאחריהם הגיעה נשיקה ובהמשך פיתחתי כלפיהם רגשות אהבה קלים, לא הייתי מאוהבת בהם עד עמקי ליבי והיחיד שחשתי כלפיו רגשות כאלו, רגשות אהבה עזים היה עמרי קדם, אחיה של החברה הכי טובה שלי, שיראל.
לפעמים המצב הזה גורם לי להרגיש קרה מדי, כאילו ליבי עשוי קרח או אבן, שלא מכניס אנשים לליבו.
בעבר זה ביאס אותי, הציק לי ועצבן אותי שכל החברות שלי מאוהבות ומשתפות בתחושות שלהן בעוד רק אני לא מרגישה את תחושת הפרפרים הכואבים בבטן מרוב אהבה לחבר שלי או לסתם חתיך והתחושה שלי היא רק פרפרי התרגשות קטנים שמטיילים בביטני שאני פוגשת את חבר שלי.
גם אני רציתי שתכאב לי הבטן כפי שלהן כואב, שארגיש את ראשי וליבי מרחפים ושארגיש שזיקוקים מתפוצצים סביבי בשמיים.
אך לבסוף הבנתי שאצלי הלב פועל אחרת, הוא מכניס רק אנשים מיוחדים אליו, הוא יודע בדיוק מי צריך להיות שם ומי לא ואולי חוסך ממני כאב ואכזבה מאנשים כמו גבריאל, שחוץ מלאכזב ולהשאיר פצעים כואבים בלב אינם עושים דבר מועיל. אמנם גברי חישל אותי, אך השאיר אצלי שריטות רבות שלא הייתי רוצה שיהיו לי.
"האמת ששמתי לב לזה כבר במסיבת יום ההולדת של סער," שיראל אומרת ואני מכווצת את גבותי בניסיון לזכור רגע שבו קינאתי לו. "הבטת בו כל הערב והמבט שלך הפך לחמוץ כאשר ראית אותו מתקרב למישהי ועוד יותר כאשר מנשק מישהי." שיראל אומרת ואני מושכת בכתפי ומשפשפת בעורפי במבוכה.
"לא שמתי לב." אני ממלמלת.
"כי את מאוהבת, בובי." שיראל עונה בהתרגשות וצובטת את לחיי כאילו הייתי ילדה קטנה.
היא התרגשה עבורי שבפעם הראשונה שאני מרגישה משהו חזק למישהו שהוא לא אחיה,
״את באמת בטוחה במיליון אחוזים שאת רוצה לספר לסער על הרגשות שלך?״ דנה מוודאת שוב ואני מהנהנת במרץ.
״כן.״ אני עונה בטוחה, ידעתי כי זה הדבר הכי נכון לעשות.
״הגיע הזמן לקבוע איתו.״ דנה מושכת בכתפיה ואומרת ואני מהנהנת בהסכמה ובידיעה שאכן הגיע הזמן.
שיראל מעבירה אל ידיי את הפלאפון שנח על השידה ואני נכנסת לאפליקצית וואטסאפ ואל השיחה עם סער.
אריאל גולן: מה קורה?
אני שואלת ובמביטה בכיתוב ׳מחובר/ת׳ המתנוסס מתחת לשמו עוד שהקלדתי את ההודעה.
סער אבוטבול: סבבה, מה איתך? יא נעלמת.
הוא עונה אחרי כדקה מאז שהודעתי נשלחת אליו ואני מגחכת שאני נזכרת בכל הפעמים שיתעצבן עלי כשנעלמתי ממראית עין אם לא היה מדבר איתי.
אריאל גולן: הכל טוב, אנחנו צריכים להיפגש.
אני שולחת לו את ההודעה שנראתה לי הכי פחות דרמטית מגרסת ה״אנחנו צריכים לדבר״, ההודעה שבזכותה הכל ישתנה.

בהצלחה מחר ביום הראשון בבית הספר ושתהיה לכולם שנה פורייה ומוצלחת!❤️
אוהבת אתכם הכי שאפשר😘