להוריד מִמְּךָ את העיניים

פרק 36

המכונית הקטנה שלי נעה ברחבי כבישי פתח תקווה, עד שהשמש מתחילה לשקוע ואני מבינה שהוצפתי במחשבות עמוקות זמן רב מדי ושהגיע זמני לחזור הביתה.

סברתי כי הנייד הכבוי שלי יתפוצץ מרוב הודעות ושיחות כשאדליק אותו, אבל הרגשתי צורך עז לכבות אותו ולתת לעצמי את השקט שהייתי זקוקה לו כדי לנסות להרגע מהמפגש עם גבריאל שהותיר אותי טעונה ברגשות אמוציונלים.

אמא שלי בוודאי דואגת לי, לא דברתי איתה מאז שהחניתי את האוטו מחוץ לביתו של גברי ועברו מאז מספר שעות לא קטן.

אני מגיעה לבניין ביתי המוכר ומחנה את הרכב בחניה השמורה לי בבניין, המעלית מחכה לי בקומת קרקע ומובילה אותי אל הקומה המבוקשת.

"אריאל!" אמא קוראת בקול כשהיא פוגשת בדמותי לאחר שאני פותחת את דלת הכניסה לבית, "אלוהים, כמה דאגתי." אמא פונה אל המטבח בעודה ממלמלת בשקט שהיא תביא לי כוס מים קרים לאחר שרואה את מבטי המעט המום.

אני מביטה ברפאל שמניח את ידיו על פיו בהקלה ומבינה שכנראה הדאגתי אותם יותר מדי.

"איך היה?, ארי." אמא שואלת מהמטבח ואני מושכת את כתפי בחוסר ידיעה למרות שאינה בשדה ראיה שמאפשר לה לראות את הבעתי.

קצת הצטערתי על שהלכתי לבית של גבריאל, היה לי קשה לראות אותו ומאז אני מרגישה שאני לא מתפקדת כרגיל, אלא כמו זומבית.

"את לא מבינה כמה דאגנו לך, נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה." רפאל אומר ועוטף את ידיו סביבי. בהשוואה לחיבוק עם גברי, החיבוק עם רפאל הרגיש טבעי ונעים, יכולתי לטבוע בין זרועותיו שעות מבלי שיפריע לי. עם גבריאל, לעומת זאת, שתי שניות שהידיים שלו היו עלי גרמו לי להרגיש חלחלה.

לפתע הגוש שעמד בגרוני וחנק אותי יוצא ואני פורצת בבכי בין זרועותיו של רפי, שנאתי שאנשים רואים אותי בוכה אבל הפעם לא הצלחתי לעצור את הדמעות שאפילו לא הבנתי את פשרן.

"הוא אמר משהו לא במקום?, ארי." רפאל שואל ומלטף את שיערי החלק בנעימות מרגיעה.

"לא, זה סתם." אני ממלמלת, מעט נחנקת ולא מצליחה לעצור את הבכי שהתפרץ במפתיע.

דפיקות בדלת לא מאחרות להגיע לאחר שאמא מביאה לי כוס מים קרים ומביטה בי בעצב ומנגבת את דמעותיי.

"אביבה, מצאתם את אריאל-" שיראל מתפרצת פנימה לאחר שאמא פותחת לה את הדלת, באופן מפתיע לא פותחת את הדלת לבד מבלי שיפתחו עבורה.

"ארי!, הדאגת אותנו, את בסדר?" שיראל מביטה בפני האדומות ואני מחבקת אותה במהירות כשהדמעות לא פוסקות.

לא הצלחתי להכיל את הכל, לא ידעתי איך להכיל את המפגש הזה עם גברי אחרי כל השנאה שחשתי כלפיו. המבט הזה שלו שהביע חמלה הצליח לחרפן אותי, הזכרונות מהעבר לא הפסיקו להכות בי והשאלה הזאת שלו..אם אני רוצה להפגש איתו, גרמה לי לאבד את עשתונותי.