"אמנזיה, היא חולה באמנזיה רטורגרדית". קבע הרופא, או כך לפחות האמינה שמדובר באחד כזה לאחר מבט מהיר בחלוק הירוק שלו ובעיניו החכמות.
לכל הנוכחים בחדר, לא באמת היה ברור במה מדובר.
לכן השתרר שקט מעיק, בציפייה להמשך דבריו. היא עצמה, עוד הייתה שקטה.
לא פצתה את פיה מאז התעוררה לפתע לאחר שבוע וחצי של תרדמת.
היא הרגישה שהגוף שלה כבד, אולי אפילו מגובס בחלקו. אך זה לא באמת מה עניין אותה.
היא הרגישה כאלו היא מרחפת, כאלו זו לא היא ששכבה כך על המיטה הכחולה, בתוך החדר הלבן, בלי יכולת לזוז.
למען האמת,היא גם לא הכירה את הדמות הזאת.
"תוכל לפרט?". היא הפנתה את עיניה לאדם שממנו בקע הקול. הוא היה גבוה, בעל עיניים ירוקות גדולות, נמשים בהירים היו פזורים על פניו, ושיערו היה שטני. הוא היה גבוה בשנות ה20+ לחייו,ועל גופו נחו ברישול מדי צבא ירוקים.
היא לא זיהתה במי מדובר, ורק הביטה בו בסקרנות, בזמן שליטף ברכות מרגיעה את כתפה של האישה המבוגרת בעלת העיניים הרכות ומוצפות הדמעות שלצדו. היא שיערה שהאישה שלצידו בשנות ה40 המאוחרות לחייה.
"אמנזיה רטורגרדית, זה בעצם מושג שמתאר הפרעה בזיכרון ואף אובדן שלו בתקופה שקדמה להופעת האמנזיה, לצורך העניין במקרה שלנו זה אומר בתקופה שקדמה לתאונה". הרופא דיבר בקולו הרשמי,מביט לסירוגין בחייל הצעיר, ובשני המבוגרים שעמדו לצידו שקטים.
"עדיין לא ברור מה גודל התקופה שנמחקה לה בזיכרון, סביר להניח, שכרגע היא לא זוכרת אף לא את עצמה,וכמובן שלא הקרובים לה, אני מתכוון אליכם..אבל להשערתי הזיכרון שלה יחזור,אמנם זה ייקח זמן, אבל זה ייקרה,בהדרגתיות". הוא הסביר בקול סמכותי ויציב.
קול אנקה חלש נפלט מהאישה שניצבה ליד החייל,בעודו ניגש לעטוף אותה בחיבוק חזק.
"היא תהיה בסדר, אמא, את תראי". הוא מלמל. בטוח בעצמו.
היחיד שנשאר שקט היה המבוגר השני שנכח בחדר, אף הוא היה נראה בשנות ה40 המאוחרות לחייו.
הוא התיישב על הכיסא בכבדות. נראה היה שקשה לו לעכל את המידע.
"זהו, אני חושב שכדאי שתצאו מהחדר שאני אוכל לערוך לה עוד סדרת בדיקות". הרופא המשיך לדבר בעוד שאר הנוכחים בחדר הנהנו בכבדות.
"את תהי בסדר איוצ', אין לי ספק בכלל". מלמל החייל בחיוך מרגיע,שנייה לפני שעזב את החדר והותיר אותה לבד עם הרופא. היה בו משהו מרגיע,שהחדיר בה ביטחון. איכשהו היא הצליחה להאמין לו, גם אם זה רק לרגע.
למרות שעדיין לא הכירה את ה'איוצ', עליה דיבר.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Romanceלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
