השקט שנשאר.

פרק 21- לנצח את הגלים.

תום גלבוע: 

בן 18, לומד איתי בתיכון.ככל הנראה היה בנינו קטע קצר ולא משמעותי לפני כחצי שנה.

היא מצאה את עצמה משרבטת בנכס היקר ביותר שלה - היומן,בזמן שצפירת מכונית הקפיצה אותה מלמטה.

היא הייתה בטוחה שזה קשור אליה.

היא דחפה את היומן עמוק לתוך המגירה,וקפצה אל חלון חדרה,מביטה בכביש למטה.

טנדר לבן, מקושט בחבלות ושריטות שהעידו על חוויות רבות שהספיק לחוות בחייו,קרץ לה מלמטה.

"איה!". היא שמעה קול שיוצא מן הטנדר,ואז הגיח דבש, עם הבלורית הבהירה שלו,מנופף לה מלמטה.

"את באה?". שאג.

"לאן?". היא החזירה בצעקה משלה,בעוד טל הופיע לפתע בחדרה.

היא הסתובבה לעברו. הוא לבש טרנינג אפור וישן,ופלג גופו העליון היה חשוף, ללא חולצה,מה שהבליט את גופו החטוב מאימונים וקריעות תחת של הצבא. שיערו היה פרוע,והוא שפשף את עיניו.

"על מה כל המהומה?". הוא הפטיר בקול עייף ומעט צרוד שהעיד על כך שהתעורר מהצעקות.  הוא ניגש אל החלון,מבחין בדבש שנופף לו מלמטה.

"היי אחי!". קרא לו דבש.

"גבר!". את פניו של טל עיטר חיוך חדש. ודבש, נעלם לפתע מהרחוב,וכעבור כמה שניות דפיקות חדשות על דלת הבית נשמעו.

"אחי!". קרא שוב, טל, בעת שחיבק את דבש.

"נו איך בצבא?". שאל דבש בהתעניינות.

"שורדים, זה לא שיש לנו עוד ברירה". טל גיחך,בעוד דבש מעניק לו אנחת רווחה על כך שהוא סיים את הפרק הזה בחייו.

"הרבה זמן". דבש אמר לפתע.

"כן, מאז שאחותי החליטה להתרחק, גם אותך לא ראיתי יותר". טל השיב באכזבה.

"כן, זה לא ייקרה יותר, לא משנה איזה קריזה איוצ' תחטוף הפעם". צחקק דבש,בעודו פורע בחיבה את שיערה הפזור של איה,והיא בתגובה מחטיפה לו סטירה חזקה שרק ברגע האחרון הוא הצליח לחמוק ממנה.

"יאללה, את באה?". דבש אמר לפתע.

"מה לאן הולכים?". שאלה מביטה בו.

"אה החזרה שלך הייתה כלכך טבעית לנו פתאום, ששכחתי שאת לא זוכרת כלום". כזה דבש היה, בוטה. ישיר. כנה.

"בכל יום אחרי שהיית מסיימת בית ספר, סביבות השעה 3 דבש היה עובר פה לקחת אותך לחוף". היה זה טל שנימק.

"כן בקיצור, איפה הגלשן?". שאל דבש, כהרגלו חסר סבלנות בכל מה שנוגע להגיע כבר לחוף.לגלים.

"אני שנייה אלך להביא אותו". השיבה קצרות,ובליבה פעפעה התרגשות קלה. היא חוזרת לגלוש.

לפני שיצאה, כשמאחוריה היא סוחבת את הגלשן הענק והלבן עם שני הפסים האדומים שלה,היא הביטה במראה. היא עדיין הייתה עם חולצת בית ספר,לכן בשנייה שלפה מהארון בגד ים, שחור, ולבשה אותו במהירות,ומעליו, גופייה גזורה עם כתוביות לבנות מהסוף מסלול של טל,מה שהשתלב דווקא באופן יפה עם המכנס ג'ינס הקצרצר הבהיר מהבוקר. את שיערה אספה הפעם לקוקו גבוה.

"כרגיל, אומרת שנייה ומתכוונת לשעה". דבש נענע את ראשו בסלחנות

."ככה זה בנות אחי, מה נעשה". טל צחקק,נושק לראשה בחיבה.

"תשמור עליה!". אמר לדבש,בשעה שיצאו סוף כל סוף מהבית .דבש לקח את הגלשן הגדול מידה,והשליח אותו במיומנות לתוך הטנדר,היא בינתיים ניסתה לקפוץ עם רגלה, לתוך המושב הקדמי,מה שהייתה משימה קשה עבורה, בהתחשב במטר שישים הלא כלכך מרשימים שלה. 

דבש צחק עד שבסוף הצליחה,ומלמל -

"תמיד אותו סיפור".כשהגיעו לחוף,כל החבורה כבר הייתה שם,לבושה בחליפות הגלישה השחורות שלהם.

מלבד מעיין,כמובן.

מאז כל מה שקרה,הוא לחלוטין התרחק מהם. לא ניתק לגמרי את הקשר ועזב,אך הרבה להגיע פחות,או בזמנים שהם לא הרבו לשהות שם. כמו הבוקר, למשל.

"אני חושבת ששכחתי איך לגלוש". אמרה בשקט לליסה,בזמן לבשה את חליפת הגלישה השחורה שלה,שחיכתה לה שם יותר מידי זמן, מיותמת."

שטויות, לגלוש זה כמו אופניים. היית מצוינת אז, אין סיבה שלא תהיי גם עכשיו". ליסה ניסתה להרגיע אותה.

"עבר כבר יותר מחודש מאז שגלשתי". איה לא שחררה.

"ובכל זאת, את זאת שלמדת הכי מהר לגלוש, ואין בינינו תחרות. אבל אני חייבת להודות שאת בין הטובים". ליסה חייכה אליה חיוך מרגיע,והם יצאו אל הגלים.

כבר ברגע הראשון,בעודה שכובה על הגלשן שלה, חותרת בידיה במים הקרירים,הלב שלה החל לדהור בהתרגשות,היא הרגישה איך הוא הולך ומתפוצץ מרוב רגש,וכשנעמדה, תופסת במיומנות שלא הייתה מביישת אף גולש מקצועי,את הגל הראשון שלה, היא ידעה.טל צדק. ההורים שלה טעו.

למעיין היה חלק גדול בהגעה שלה לחוף הדרומי.אך הוא לא היה הסיבה המרכזית לכך.

בדיוק כמו חבריה, היא הייתה מאוהבת בים,בגלים.בגלישה.

זה פשוט בער בה, בקטע שהיא לעולם לא תצליח להסביר.היא הרגישה כלכך חזקה, כלכך טובה במה שהיא עושה.

שום הרגשה שבעולם לא תשתווה לכך.לאיך שהיא מרגישה כשהיא רוקדת על הגלים.ליסה צדקה.היא לא נפלה אפילו פעם אחת.

בכל פעם שגל גדול קרב אליה,היא הייתה הראשונה לעלות עליו,גולשת עליו במיומנות כזו כאלו היא עושה את זה שנים,ולא רק חצי שנה.כשיצאו,רק לאחר כמה שעות טובות מהגלים,חזרה אל החוף הבטוח והיבש,חבריה חיבקו אותה בגאווה.

הם היו מאושרים בדיוק כמוה על החזרה שלה לבית,לגלים.הם היו גאים בה על השליטה והמקצועיות,ולמרבה הפלא,הם לא היו היחידים.מולם,עמד לו בחור אחד.בבגד ים קצר וצמוד,בשיער מתנופף ובעור שזוף.עיניו הביטו בנערה המאושרת, עם השיער הארוך והנמשים הבהירים,ועם החיוך המסופק שלא יורד לה מהפנים.הוא ניסה להסתיר חיוך,חיוך גדול וגאה,גאה בתלמידה הטובה ביותר שלו,שניצחה את הגלים.