השקט שנשאר.

חלק 9- ענת.

טל עזר לה להעביר חזרה את הגלשן לחדר שלה,

תולה אותו על הקיר הצדדי,במקום שבו טען שהיה בו פעם.

והאמת,היא הרגישה בלב משהו שלם יותר.

היא שאלה אותו מי זה המעיין הזה שהביא לה את הגלשן,אבל התשובה שלו הייתה מתחמקת,והוא הבטיח שיספר לה בקרוב,אבל משום מה הוא ממש חייב לרוץ עכשיו.

דניאל הגיע לבית שלה מאוחר יותר,והתיישב על המיטה הזוגית הגדולה והלבנה שלה.

"ענת דיברה איתי היום..היא כבר ממש מחכה לראות אותך". הוא פתח.

היא זכרה את השם הזה במעורפל,מהתמונות שהראה לה ד"ר ברגר.

"למה היא לא באה איתך עד עכשיו?". איה שאלה, בעודה נוגסת בתפוח ירוק,ומתיישבת לצידו על המיטה שלה.

"היא רצתה, אבל ובכן, ההורים שלך טענו שזה מוקדם מידי". הוא הסביר.

נמאס לה מהזמן הזה שהיא הייתה תקועה בו.

כלום סביבה ניסו לעדן הכל בכך שהבטיחו לה שבקרוב,בקרוב היא תדע הכל.

עכשיו, עדיין מוקדם,היא עוד לא מוכנה. זה לא הזמן.

פאקינג נמאס לה לשמוע את המשפט הזה.

איש לא יחליט עבורה מה הזמן,ואם היא מוכנה.

"תגיד לה שניפגש היום בערב,אבל לא כאן. אני חייבת להתאוורר קצת". ענתה קצרות.

"את בטוחה? ההורים שלך-". הוא החל לפקפק.

"אל תגיד לי שאנחנו מהחננות האלה שצריכים אישור הורים לכל שטות בגיל 18". היא ירתה בזעם.

הוא השתתק.היא לקחה את זה כאישור. בשמונה בערב היא החלה להתארגן,שמחה בליבה על הזדמנות לצאת מהבית.

היא לבשה גופיה לבנה ומכנסי סקיני ג'ינס ארוכים ובהירים. את שיערה שבגווני השמש,היא פיזרה בחופשיות,נותנת לו להחליק בפרעות במורד גבה.היא הביטה במראה מרוצה.המכות היבשות מפניה כמעט נעלמו כלא היו,וחוץ מהיד המגובסת שלה,לא נשאר עדות חיה לכך שלפני כמעט שלוש שבועות עברה תאונה.ובכן,לפחות לא במראה החיצוני שלה.בפנים,עדיין לא נזכרה ולו בפרט אחד בודד על הסובבים אותה.או לפחות הרגישה.חוץ מלגבי אדם אחד,שאיתו אפילו עוד לא נפגשה,ובכל זאת הצליח לעורר בה רגשות כאלה חזקים,שלרגע היא באמת האמינה לכך שהיא באמת איה קרני,ואף אחד לא עושה עליה מתיחה.הם ישבו במסעדה בשרית,שלושתם.היא בחנה את ענת בעיניים סקרניות,כאלו זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותה.מה שסוג של היה נכון.היא הייתה נראית עדינה.היה לה שיער בלונדיני וחלק עד הכתפיים,עיניה היו כחולות ובהירות,וגוון עורה היה לבן ונקי.היא הבחינה ששפתיה דקות,בשעה שחייכה אליה חיוך עדין ומנומס,לא מבינה איך היא אמורה להתנהג עם החברה בלי הזיכרון הטובה שלה.זה היה אמור להיות ערב מוזר,אבל כנראה שבחברת השניים האלה,שום דבר כבר לא מוזר.לאורך כל הערב הם צחקו,מבדיחות לא מצחיקות שסיפר דניאל,העלו, או יותר בכיוון של הזכירו,לפחות לאיה,שטויות שעשו לאורך כל השנים.באיזה שהוא שלב כבר בעל המקום איים עליהם שהוא יעיף אותם משם אם לא יתחילו לשתוק קצת.היא נהנתה.לראשונה מאז שוחררה היא באמת הצליחה להרגיש שטוב לה.סוף כל סוף היא החלה לקבל פורפורציה על החיים,ועל כל מה שחשבה.סה"כ, היא מוקפת בשני חברים מדהימים,הורים בריאים ושלמים ואח חמוד.היא באמת לא יכלה לבקש להתעורר למשפחה טובה יותר.מלבד העניין של האמת.היא הרגישה שיש טאבו על כל עניין התאונה,ומישהו דאג להשתיק את הפיות של כולם,לפני שהתעוררה.והיא,היא פשוט חייבת להבין למה."אז היום מצאתי את הגלשן". היא סיפרה."באמת ראיתי אותו, יופי שהחזרת אותו לחדר שלך, מתאים היה לטל למכור אותו לפני שהיית מספיקה למצמץ". דניאל השיב."כן, אני לא חושבת שמישהו היה רוצה את הגלשן הזה עם הכיתוב". איה אמרה בספק."מה הבעיה? תמיד אפשר למחוק את מה שמעיין כתב לך". ענת זרקה.איה החלה להזדקף.על פי צורת הדיבור של ענת,אין כאן ספק.היא דיברה על המעיין הזה כאלו הוא חבר ותיק וקרוב.היא החלה לברור את המילים,מזהה כאן פתח צר לנתב את השיחה למחוזות שיכולו להועיל לה.היא כבר לא תיתן להזדמנות הזאת להתפספס."כן אה, גם ממש פדיחה". היא מלמלה."לדעתי זה מתוק, המזכרת הכי טובה שמי שלימד אותך לגלוש יכל להעניק לך". ענת השיבה.דניאל כבר השתתק,מזהה שהשיחה הולכת למקום שהיא לא אמורה להגיע אליו.לא בשלב הזה.אבל איה לא תוותר,היה לה הימור קל.היא הייתה חייבת לאמת אותו."מה שבטוח, יש לו מזל שלשאר התלמידים שלו לגלישה הוא לא העניק כאלה מזכרות". איה צחקקה בקול צחוק מתוח,מביטה בענת הנינוחה בציפייה."זה הדבר היחידי שהיה בטוח במה שנוגע אליו". ענת צחקה חזרה,קולטת מאוחר מידי את מבטי האימה ששלח לה דניאל מהקצה השני של השולחן.